פרוטות מיקי פלד, גר בגינתון עם אישה, ילד וכלב.כותב בכלכליסט. https://www.prutot.co.il/mickeypeled-voice Powered by Syndu איך שינוי קטן בספר לימוד לכלכלה מרמז על הטעות הגדולה שהביאה למשבר
איך שינוי קטן בספר לימוד לכלכלה מרמז על הטעות הגדולה שהביאה למשבר

 

1. בלנשר. אוליבייה בלנשר. אם השם אוליבייה בלנשר (Olivier Blanchard) מצלצל מוכר, זה בוודאי קשור למשבר הכלכלי. בלנשר, למי שלא זוכרת, כיהן מ-2008 ועד השנה שעברה ככלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. יותר נכון, בלנשר התחיל לכהן בספטמבר 2008, בדיוק בזמן שליהמן בדרס וענקי פיננסים החלו ליפול כמו דומינו ואיתם התחיל המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה.

כל זה יכול היה להיות צירוף מקרים ולא יותר, אלמלא בלנשר הספיק רק חודש לפני כן להסביר כמה טוב הוא המצב של אותו גוף ידע שנקרא מקרו-כלכלה, ואיך הצליחו הכלכלנים סוף כל סוף להבין איך נכון לנהל את המשקים של המדינות המפותחות כדי להבטיח צמיחה יציבה ואינפלציה נמוכה (מה שמכונה תקופת ה-Great Moderation). מאז פחות או יותר בלנשר אוכל את הכובע. חמש שנים לאחר שהמשבר פרץ הוא פירט את חמש המסקנות שלו שאחת מהן היא שכלכלנים צריכים "להיות צנועים יותר".

בכל מקרה, בלנשר הוא לא רק כלכלן מוערך מאוד, אלא גם אחד מהכותבים של ספר הלימוד בה' הידיעה במקרו-כלכלה לתלמידי התואר הראשון. עכשיו הוא מתכונן להוציא את המהדורה השמינית של הספר, ומתפנה ליישם כמה מהמסקנות מהמשבר אותן הוא מפרט פה.

אז מה השינויים העיקריים? הו, זה בדיוק העניין. בלנשר אומר שבסך הכל התיאוריה הבסיסית עדיין תקפה, וכל מה שצריך הוא תיקונים כדי לכייל אותה מחדש כך שתתאים למורכבות שהכניס המשבר לתיאוריה. בת'כלס זה בעיקר אומר שהבסיס הקיינסיאני נשאר, תוך הדגשת הטעות של מדיניות הצנע (דגש על איזון תקציבי גם במחיר של מדיניות צנע שמקצצת בצריכה הממשלתית). ההנחה של בלנשר שהסיבה להתאוששות האיטית מאוד מהמשבר הכלכלי היא שאנשים חוסכים יותר מדי עקב חששות מוצדקים או לא מוצדקים מהעתיד. עד כאן דיון פוליטי-כלכלי מעניין. אבל השוס האמיתי מסתתר במקום אחר, כזה שבשבילו צריך לעשות קודם פאוזה טכנית.

 

2. פאוזה טכנית. לפני שנמשיך הנה הסבר טכני לא מסובך מדי. הבסיס עליו בלנשר מדבר הוא מודל שמוכר בשם IS/LM. המודל הזה מנסה לאמוד את הקשר (בדגש על הטווח הקצר) שבין חיסכון, השקעה, כמות הכסף במשק והביקוש לכסף (שזו דרך אחרת לתאר את הקשר שבין ריבית לרמת התוצר).

אז נגיד ואני חושש שעוד מעט יבוא מיתון ויפטרו אותי מהעבודה שלי. הדבר הנבון לעשות הוא להתחיל לחסוך היום כדי להתכונן לירידה בהכנסות בעתיד. אם אני מגדיל את החיסכון אני מקטין את הצריכה ואם כולנו ביחד מתנהגים באותה צורה אז הביקוש למוצרים במשק יורד, היצרנים מייצרים פחות ומכאן שיש ירידה בתוצר (אגב, לגרסה קצת יותר מתוחכמת של הטיעון הזה, שמראה איך נבואות מהסוג הזה מגשימות את עצמן, אפשר לקרוא בראיון שפורסם בכלכליסט עם רוג'ר פארמר).

בלנשר מציע להשאיר את הבסיס של מודל ה-IS/LM אבל במקום זה לשנות מרכיב מרכזי בו – הריבית. הריבית היא הדרך לקשר בין העדפות ההשקעה לכמות הכסף במשק (שזה החלק של ה-LM) ועד כה היה נהוג להניח שהריבית שנקבעת בשוק החיסכון וההשקעה (זה החלק של ה-IS) היא אותה ריבית שנקבעת בשוק של ה-LM.

זה אולי נשמע כמו הנחה קטנה ולא משמעותית, אבל היא דרמטית. ממש דרמטית. ממש ממש דרמטית. עד כמה? יש לא מעט כלכלנים רציניים שמאשימים ברמיזה או ישירות את התוצאה של ההנחה הזו בפרוץ המשבר הכלכלי.

 

3. ברצינות? כן. המסר שמועבר מההנחה הזו הוא שהמערכת הפיננסית לא באמת יכולה להשפיע על החלטות ההשקעה במערכת הריאלית. במילים אחרות שמה שקורה בבורסה לא משפיע על מה שקורה בפס הייצור במפעלים. מדוע? כי אם מניחים שהריבית שרואה מולו מי שרוצה ללוות כסף כדי להקים מפעל חדש היא אותה ריבית שקובע הבנק המרכזי ולא הריבית שהוא ישלם עבור הלוואה מהבנק או עבור הנפקה של אגרות חוב, אז המשמעות היא שאין משמעות למערכת הפיננסית. כלומר, המערכת הפיננסית היא בסך הכל מעין מסלקה שמעבירה חיסכון של אנשים פרטיים להלוואות ליזמים.

ההנחה הזו, בצורותיה השונות, התגלגלה למודלים מורכבים הרבה יותר מזה של ה-IS/LM, כאלו שכלכלנים באמת משתמשים בהם בשביל להסביר איך עובד המשק (עכברי מקרוכלכלה יכולים להסתכל לדוגמה במודלים כמו DSGE). ברגע שהכלכלנים – אם בכובעם כמקבלי החלטות כמו נגיד בנק מרכזי ואם בכובע של יועצים למקבלי החלטות – מתעלמים מהמערכת הפיננסית וסבורים שהיא מתפקדת בצורה טובה ומחלקת סיכונים  אז לאט לאט נשחקת הרגולציה מהמערכת הזו.

זו לא תיאוריה, אלא בדיוק מה שקרה במציאות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הביטול ב-1999 של חוק גלאס-שטיגל בארה"ב שנולד במשבר הכלכלי הקודם, זה של שנות ה-30' במאה שעברה. החוק קבע בין השאר הפרדה בין הבנקים להשקעות לבנקים לפקדונות כדי לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באזרחים ובמשק עצמו במקרה של נפילה בבורסה.

שר האוצר דאז ואחד הכלכנים הבכירים בארה"ב, לארי סאמרס, תמך מאוד בביטול ההפרדה וקביעת חוק חדש בשם "חוק המודרניזציה של השירותים הפיננסיים" שמאפשר לשני סוגי הבנקים הללו להתמזג. ברגע שהבנקים להשקעות קיבלו את הררי הכסף של אנשים פרטיים לא היה סוף למה שיכלו לעשות. הם החלו להגדיל סיכונים ולהשקיע בנגזרים ותתי נגזרים, לערוב למשכנתאות מסוכנות והסוף ידוע.

 

4. אז מה המסקנה מלבד האנקדוטה הנחמדה הזו? שהנחות טכניות הן לא דבר שולי, אלא כאלו שבמקרים מסויימים מאבדות עם הזמן את ההקשר של רק-הנחה-טכנית-לצורך-פשטות-ההסבר. המסקנה היא שאנחנו צריכים להיות מאוד מאוד קשובים להנחות של המודלים שמציגים לנו, לפעמים כאמיתות שאין עליהן עוררין. וזה למה אני כל-כך אוהב להתעסק עם המתודולוגיה של הכלכלה.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-210720 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-210720 Mon, 06 Jun 2016 15:27:49 +0000
הומואקונומיקוס
הומואקונומיקוס

או איך ולמה פתאום נשמע הגיוני לתקן את האנשים כדי שהם ישרתו את צרכי המשק במקום ההיפך.


בתמונה: ישראל במקום החמישי מהסוף במדד העבודה והפנאי של ה-OECD, לפני קוריאה ואחרי יפן.

 

1. ביום ראשון פרסמתי שלמשרד רה"מ ומשרד הכלכלה יש תכנית חדשה במסגרתה בעלי עסקים חדשים יוכלו להעסיק את העובדים שלהם יותר מ-12 שעות ביום. במילים אחרות, לבעלי עסקים חדשים תהיה מה שאוהבים לכנות גמישות, בה הם יוכלו לסדר את לוח הזמנים של העסק בצורה שתהיה תואמת את הצרכים של העסק בצורה יותר אופטימלית, נגיד ביום אחד יעבדו 15 שעות וביום אחר יעבדו 5 שעות.

עוד לא ממש ברור מה בדיוק יקרה לשכר של העובדים הללו ולתשלום השעות הנוספות, אבל גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שהשינוי במשכורת ובתנאים הסוציאליים לא יהיה דרמטי עדיין אי אפשר שלא לשאול מה קרה שפתאום 8 שעות עבודה ביום, עם אפשרות של עד 4 שעות נוספות ביום, פשוט לא מספיקה?

אם שואלים את משרד הכלכלה יש לא מעט סיבות מדוע המצב הנוכחי לא מספיק טוב. אם זה בגלל שעסקים לפעמים צריכים להעסיק עובדים שעות ארוכות לקראת דד-ליין של פרוייקטים, או בגלל פער השעות מארה"ב או סיבה אחרת ובכלל-צריך-לזכור-שגם-העובד-נהנה-כי-יום-אחד-הוא-יעבוד-הרבה-שעות-ויום-אחר-בחודש-הוא-יוכל-לצאת-מוקדם-בשביל-לקחת-את-הילד-מהגן. כל הסיבות הללו הן סיבות טובות שמצביעות על צורך אמיתי שעולה מהשטח, כולל גם של עובדים. אז עכשיו רוצים במשרד הכלכלה להתחיל מעסקים חדשים ובהמשך, בלי נדר, להרחיב את הפיילוט לכלל המשק. כי הרי יש בזה היגיון. יש בזה צורך אמיתי.

 

2.השבוע הגישה ח"כ ד"ר יפעת שאשא-ביטון (כולנו) הצעת חוק להורדת הגיל המינימאלי בו ילדים יכולים לעבוד מ-14 ל-13. מי שמכיר את חברת הכנסת הזו, שבין השאר היא גם יו"ר הועדה לזכויות הילד, יודע שהיא מה שאוהבים לכנות "חברתית", ובמקרה שלנו באמת מאמינה שהורדת הגיל המינימלי לעבודה עונה על צורך אמיתי של משפחות רבות בשכבות החלשות שחייבות שגם הילדים בהן ישאו בעול הפרנסה ויוקר המחייה. אם נהיה כנים, זה לא שאותן משפחות מחכות לחקיקה כדי להוציא את הילדים לעבודה ולכן נוצר מצב בו הילדים גם עובדים וגם לא ניתן לאכוף את הזכויות שלהם ולפקח עליהן. גם פה, יש היגיון ויש צורך אמיתי שעולה מהשטח.

 

3. יש רגעים בחיים שבהם השאלה החשובה היא לא "מה" אלא ה"למה" וה"איך". שתי ההצעות הללו דורשות שישאלו עליהן את ה"למה" וה"איך" כי לא מספיק לענות על השאלה האם שתי ההצעות הללו טובות לעובדים או לא. צריך גם לשאול איך הגענו למצב בו שתי ההצעות האלו מייצגות צורך אמיתי  של בעלי עסקים שנדרשים להתחרות עם בעלי עסקים אחרים, של עובדים ושל הורים עניים.

מה זה אומר על ישראל כשנתח גדל והולך מהחיים שלנו נדרש להפוך לכלכלי, כזה בו אנחנו עובדים או צורכים? איזה סדר חברתי צריך להתקיים כדי שילדים בני 13 יידחפו לצאת לעבוד והורים יסכימו ברצון לעבוד 13 ו-14 שעות ביום כדי שיהיו זכאים יום אחד בחודש להוציא את הילד מהגן?

בסדר החברתי החדש שנוסד מול עינינו אנחנו נפרדים מעקרון יסוד שעליו היתה בנויה החברה  בעשרות השנים האחרונות בישראל ובמדינות המפותחות. העקרון הזה עמד  עמד על כך שעבודה היא לא עוד סחורה, או במילים אחרות שעובדים הם קודם כל אנשים לפני שהם תשומות לייצור שאפשר ללוש איך שרוצים בשם האופטימיזציה. לכן גם בישראל וגם במדינות המערב קבעו שהמשק יתנהל בהתאם לצרכים של האנשים – כלומר 8-9 שעות עבודה ביום ושעות נוספות רק במקרים ומקצועות חריגים – ולא האנשים הם אלו שיצטרכו לסדר את חייהם לפי צרכי המשק.

אותו סדר חברתי הניח גם שילדים לא צריכים לעבוד. בשעות אחר הצהריים הם צריכים לבלות עם חברים ולעשות שיעורי בית ובחופש הגדול הם צריכים לשחק ולבלות עם המשפחה או כל דבר אחר שילדים עושים. בגיל מסויים הם יכולים לעבוד, ואולי טוב שייצאו לעבוד ולהרוויח את דמי הכיס שלהם בעצמם, אבל הם לא אמורים לצאת לעבוד כדי לעזור לפרנס את המשפחה, בטח לא בגיל 13.

אז איך ולמה נוצרים הסדקים באקסיומות שהיו פעם כל כך ברורות מאליהן? מדוע הסדקים הללו נראים פתאום כל-כך הגיוניים ורצויים גם על ידי העובדים וההורים עצמם? כאן יכולות לבוא שורה של סיבות, החל מיוקר המחייה ותרבות הצריכה, דרך התמסמסותה האיטית של מערכת הבטחון הסוציאלי, השכר הקפוא ועד אבדן רשת הבטחון של הקהילה. כל אלו הן סיבות טובות יותר או פחות, אבל את אף אחת מהן אין ניסיון רציני לתקן.

במקום זה אנחנו נותרים עם מציאות בה במקום לתקן את מה שצריך כדי להתמיד בעקרון שהמשק נועד לשרת את האנשים אז מתקנים את האנשים כך שיוכלו לשרת את המשק.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-154732 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-154732 Tue, 29 Dec 2015 09:03:54 +0000
מי הם באמת התלמידים שהמדינה משקיעה בהם הכי הרבה
מי הם באמת התלמידים שהמדינה משקיעה בהם הכי הרבה

(ובונוס: רשימת כל בתי הספר היסודיים לפי תיקצוב לתלמיד וצפיפות בכיתות) 

לאחר פרסום תוצאות המיצ"ב בשבוע שעבר והמו"מ שמתנהל בימים אלה בין משרד האוצר לרשויות המקומיות החזקות על העמקת הדיפרנציאליות בין רשויות עשירות לרשויות חלשות, הנה שלוש הערות על איפה באמת מתקיימים הפערים הגדולים בתקציב החינוך.


1. ההבדל הגדול הוא לא רק בין רשויות עשירות לרשויות עניות

2,565 בתי ספר יסודיים יש במדינת ישראל, אם מתעלמים מחלק גדול מתלמודי התורה החרדים שבקושי מפוקחים על ידי משרד החינוך ומתוקצבים ברמה נמוכה יותר. מתוכם, ב-2,259 יש ממוצע של 20 תלמידים בכיתה ומעלה, כלומר אלו הם בתי הספר שנחשבים לכאלו שנמצאים בתוך הנורמה של צפיפות התלמידים במערכת.

כאשר לוקחים את הרשימה הגדולה הזו שמספק משרד החינוך לשנת הלימודים תשע"ד, שמים אותה בתוך גיליון אקסל ארוך ומחשבים את התקציב רואים מהר מאוד מהם פערי התיקצוב האמיתיים בבתי הספר היסודיים ובמערכת החינוך בכלל. אלו הם לא רק הפערים בין רשויות חזקות לרשויות עניות, אפילו לא בין פריפריה למרכז. אם בוחנים את רשימת 50 בתי הספר היסודיים המתוקצבים ביותר מגלים שרק 8 מהם ממוקמים בערים ששייכות לפורום ה-15 המייצג את 15 הערים הגדולות והחזקות בישראל. הנה קישור לקובץ אקסל עם הרשימה לפי בתי ספר (ברשימה יש סינון לפי 20 תלמידים ומעלה. אפשר לבטל את הסינון)

הפערים האמיתיים, הגדולים והמשמעותיים ביותר הם אלו שבין תלמיד עם כיפה סרוגה לבין כל השאר – חילונים, חרדים וערבים. עוד לפני כן צריך להגיד שלא מדובר בהטיה של המספרים עקב ההשקעה הממשלתית ביהודה ושומרון או מכיוון ודתיים לאומיים מסתופפים ביישובים קטנים שדורשים גם הסעות והשקעות בתקורה שאין ביישובים גדולים. מדובר פשוט על תלמידים שמקבלים יותר מכל השאר.

כך זה נראה. מבין 30 בתי הספר שמקבלים את התיקצוב הגדול ביותר יש 3 בתי ספר של החינוך הממלכתי-עברי, 5 בתי ספר חרדים, אחד צ'רקסי, אחד בדואי ו-20 של החינוך הממלכתי דתי. בחישוב של ממוצע כלל בתי הספר מקבלים שבתלמיד הדתי הממוצע מושקע תקציב של 17,804 שקל בשנה, בתלמיד של בית הספר הממלכתי-עברי 14,584 שקל בשנה, בתלמיד החרדי 12,553 שקל בשנה ובתלמיד של בתי הספר הממלכתי-ערבי (ללא צ'רקסים, בדואים ודרוזים) מושקע 12,517 שקל בשנה.

איך הפער הזה נוצר? בעיקר משום שבחינוך הממלכתי-דתי זוכים לקבל תקציבים מיוחדים כמו שעות הוראה רבנית ותקציב הפרדה מגדרית בכיתות, שמאפשר לקברניטי הזרם להשתמש בהם לטובת צמצום הכיתות, ומכיוון שתקציב הבסיס ניתן לפי מספר כיתות ולא לפי מספר תלמידים, אז פר תלמיד התקציב גדול יותר.

לכן שינוי אמיתי בתקציב החינוך, כזה שמעביר כספים מתלמידים שמקבלים יותר לתלמידים שמקבלים פחות משמעותו לקחת מתלמידי החינוך הממלכתי-דתי ולהעביר לכל השאר, ובמיוחד לערבים.

 

2. הפער הוא לא בין עשירים ועניים אלא בעיקר בין יהודים וערבים

זה לא שאין בכלל הבדל בין תלמידים ברשויות חלשות וחזקות. ההבדל הראשון הוא דווקא לטובת החלשים, כי בחינוך היסודי מתקיימת זה שנים דיפרנציאליות הולכת ומעמיקה באמצעות מה שנקרא מדד הטיפוח. בבתי ספר בהם התלמידים מגיעים מרקע חברתי-כלכלי חלש מקבלים תקציבים מיוחדים לשעות הוראה נוספות ויום חינוך ארוך. במובן הזה טענות פורום ה-15 נכונות במובן מסויים, אבל כאם יש כוכבית גדולה, שהיא שיוצרת את ההבדל הגדול בין  כמובן כאשר מתעלמים מהכספים התוספתיים שמגדילים את תקציב החינוך לתלמיד ברשויות החזקות באלפי שקלים לשנה יותר מאשר לתלמידים ברשויות החלשות ששייכות לעשירונים 1-4 של דירוג הרשויות. על פי בדיקה של מכון מילקן ב-2012, מדובר על תוספות שמגדילות את הפער בין תלמיד מיישוב בדירוג 10 כמו עומר ל-63% לעומת תלמיד ביישוב מדירוג 1 כמו תל שבע שמרוחק ממנו 500 מטר בלבד.

מלבד זה יש גם שוני לא קטן בתקציבים התוספתיים שניתנים על ידי משרד החינוך. הכוונה לתקציבים התוספתיים, אלה שניתנים מעבר לשעות החינוך הבסיסיות שמתוצקבות על ידי המשרד. כך לדוגמה נעשה בשורה של "סלי תקציב" מיוחדים שמחלק משרד החינוך כל שנה בעשרות מיליוני שקלים, אם זה לתיגבור מתמטיקה, לפתיחת מרכז מוזיקה או סל תרבות. כל אלו יוצרים אפליות קטנות, שכל אחת כשלעצמה כמעט חסרת משמעות אבל ביחד מקבלים מציאות בה יש תלמידים ששווים יותר וכאלו ששווים פחות.

ואלו ששווים פחות הם בעיקר ערבים. אפילו בפורום ה-15 מודים כי יש בעיה אמיתית בתיקצוב שמקבלות רשויות שמוגדרות בשלוש העשירונים התחתונים של האשכול החברתי כלכלי. באופן לא מפתיע, רובן המוחלט של הרשויות הערביות שייכות לשלוש העשירונים הללו.

למציאות הזו יש השלכה ברורה על הציונים של אותם תלמידים. על פי תוצאות מבחני המיצ"ב שפורסמו השבוע תלמידי מערכת החינוך הערבית מפגרים בכמעט כל פרמטר אפשרי אחרי מקביליהם בחינוך הממלכתי העברי והממלכתי דתי. במתמטיקה לכיתה ה' הפער בציון הממוצע בין שתי האוכלוסיות הוא כ-9%, ובאנגלית לכיתה ה' מדובר על כ-5%.

 משרד החינוך אפילו הגדיל לומר שבמבט לאורך השנים אין מגמה ברורה של צמצום הפערים הללו בין יהודים וערבים. הכלכלן פרופ' דן בן-דוד, שחקר רבות את נושא החינוך בישראל, מזהיר כבר כמה שנים שרמת הציונים של חלק מתלמידי מערכת החינוך הערבית מצביעה על ידע ויכולת של עולם שלישי. הצעירים הערבים הם חלק מדור העתיד של המשק הישראלי, ואם הם יבואו לעתיד הזה עם כלים של עולם שלישי, כך גם יראה המשק שלנו.

 

3. חינוך לא פורמלי

בתחילת החודש חזר ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון, מסיבוב תורמים בארה"ב. בשורה התחתונה אמורים להגיע לירוחם כמה מיליונים טובים של דולרים לטובת פיתוח שירותים שברשות חזקה הם מובנים מאליהם – החל מתכנית מלגות לצעירים מקומיים באקדמיה, דרך מרכזי מוזיקה ועד לסבסוד חוגים אחר הצהריים ודמי ההשתתפות בצופים. כל אלו נכנסים תחת ההגדרה של חינוך לא פורמלי, ויש לא מעט אנשי חינוך שיגידו שהוא חשוב לא פחות מאשר זה הרשמי. תיקצוב דיפרנציאלי יכול וחייב להתייחס גם לאספקטים הללו של צעירי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית. הורים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלוח את הילד לחוג או לתנועת נוער זה אולי אפילו הרבה יותר גרוע מהשאלה כמה שעות מתמטיקה יקבל אותו ילד.

פורסם בגרסה מקוצרת בעיתון הבוקר. תודה לליאור לביד על העריכה ולשלומית רביד על הסבלנות

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-140479 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-140479 Sun, 22 Nov 2015 09:10:34 +0000
תקציב המדינה חשף למה לא תהיה לנו קצבת זקנה
תקציב המדינה חשף למה לא תהיה לנו קצבת זקנה

אם היינו צריכים עוד הוכחה עד כמה גרוע המצב הכספי של הביטוח הלאומי, המוסד הגדול והחשוב ביותר במערכת הבטחון הסוציאלי שלנו, הגיע תקציב המדינה שהציג היום שר האוצר ואישש את החשש.

כבר כתבתי כמה וכמה פעמים על העתיד העגום של הביטוח הלאומי, המוסד הגדול והחשוב ביותר במערכת הבטחון הסוציאלי בישראל. את המצב הזה ניתן לנסח במילים פשוטות: בני ה-40 ומטה כיום לא יכולים להסתמך על כך שהביטוח הלאומי יידע לשלם להם קצבאות זקנה, שארים, סיעוד וכדומה כאשר הם יגיעו לגיל הפרישה לפנסיה. אז הנה, בשלושה צעדים, למה העתיד של הביטוח הלאומי נראה עגום גם כשסוף כל סוף האוצר מתחיל לקחת את העניינים לידיים.

 

1.  איך 200 מיליארד שקל הפכו למעט מדי?

עוד לפני שניכנס לפרטים, צריך קודם להבין את סדרי הגודל של המוסד. הביטוח הלאומי מחלק כל שנה קצבאות שונות בסכום של כ-70 מיליארד שקל. בערך 66 מיליארד שקל הוא מקבל מאיתנו, הציבור  - אם בצורה ישירה באמצעות דמי ביטוח לאומי שאנחנו משלמים כל חודש עם המשכורת (36 מיליארד שקל בשנה), ובין אם בצורה עקיפה דרך הקצבות של תקציב המדינה (30 מיליארד שקל בשנה).

אז מאיפה מגיע הכסף בשביל לממן את הפער בין ההכנסות להוצאות? הביטוח הלאומי פשוט משתמש בריבית שהוא מקבל על אגרות חוב ייעודיות שהנפיקה לו המדינה בעבר, כאשר ההכנסות היו באופן מכוון גדולות מההוצאות כדי שלביטוח הלאומי תהיה כרית בטחון. מאז 2010 אין יותר עודפים והביטוח הלאומי אוכל כל שנה קצת יותר מאותה כרית בטחון שכיום יש בה קצת מעל 200 מיליארד שקל. זה נשמע הרבה מאוד כסף, אבל במונחים של גוף שמחלק 70 מיליארד שקל בקצבאות כל שנה, אז כשחושבים על זה לא מדובר על סכום גדול במיוחד.

על כל פנים, כל שנה הסכום שהביטוח הלאומי צריך לפדות מהריבית גדל והולך, והגיע בשנה שעברה ל-4.2 מיליארד שקל. כלומר כל שנה הביטוח הלאומי משתמש בחלק הולך וגדל מהריבית כדי לממן קצבאות ולא משקיע אותה חזרה באגרות חוב חדשות. הריבית הזו שווה בערך 8 מיליארד שקל בשנה ועל פי הצפי הנוכחי איפשהו שם בשנת 2020 הביטוח הלאומי יצטרך להשתמש בכל הריבית כולה בשביל לממן קצבאות. שנה לאחר מכן, הביטוח הלאומי כבר יתחיל לכרסם בקרן עצמה, באותם 200 מיליארד שקלים שנועדו להיות כרית בטחון. ב-2038, כשאישה שהיום היא בת 39 בדיוק תצא לפנסיה כרית הבטחון תיגמר.

מאותו הרגע, כותבים אנשי הביטוח הלאומי בשני דוחות שפורסמו בשנים האחרונות, אם לא יהיה שינוי דרמטי מאוד, מקבלי ההחלטות יצטרכו להחליט בין שתי אופציות גרועות מאוד – הזרמה של עשרות מיליארדי שקלים נוספים לביטוח הלאומי כל שנה כדי לממן את הקצבאות על חשבון שירותי בריאות, חינוןך ורווחה או פשוט לקצץ באופן דרמטי מאוד, אבל מאוד, בקצבאות השונות.
כדי לקבל מושג על גובה הקיצוץ המדובר, אז בדוח אקטוארי שפירסם יועץ מיוחד ששכר המוסד כדי לבדוק את מצבו, נכתב שאם היום יהיה קיצוץ של 10% בכל הקצבאות כולן אז זה ייתן לביטוח הלאומי מרווח נשימה של עשור בלבד. אם הקיצוץ יקרה רק עוד 23 שנה הוא יצטרך להיות הרבה יותר גדול.

 

2. האוצר מסתיר את התחזית הפסימית

תקציב המדינה שהציג היום שר האוצר כולל בחובו השקעה של לא פחות מ-3.8 מיליארד שקל בשנה של המדינה בביטוח הלאומי, ויחד עם עוד 200 מיליון שקל שייגבו מחברות הביטוח ועוד כ-650  מיליון שקל שיתווספו כל שנה, כבר מדובר בסכום מאוד משמעותי.

נכון, לא כל הכסף הזה ממש יוצא מתקציב המדינה, ורובו המוחלט הוא הסטה של הוצאה שעד כה הביטוח הלאומי היה מוציא מכיסו להוצאה שמעתה המדינה תוציא מכיסה. ברמת המקרו, זו שמסתכלת על הביטוח הלאומי ומצבו הכספי כחלק מהמצב הכספי של ממשלת ישראל, אז מדובר בשינויים חשבונאיים בלבד. אבל כבר בטווח הקצר, החל מהשנה הבאה, הגרעון הצפוי יירד מ-5 מיליארד שקל לפחות או יותר מיליארד שקל בלבד. בטווח הארוך, כותבים אנשי האוצר בספר התקציב, כבר מדובר על דחייה של יום הדין ב-15 שנה, כלומר במקום שהכסף ייגמר ב-2042 אז מעתה, בעזרת הצעדים החדשים, נוכל לדבר על דד-ליין חדש - שנת 2057.

אבל כשמסתכלים על המספרים טוב טוב, וחוזרים לדוחות השונים שפירסם המוסד עצמו, מגלים שהמציאות הרבה יותר פסימית. קודם כל, בערך 1.5 מיליארד שקל מאותם 3.8 הם בכלל כסף שהאוצר אמור היה להעביר לביטוח הלאומי עבור תשלום דמי אבטלה, אבל כבר שנים שהאוצר לא עושה את זה, והביטוח הלאומי מכסה ממקורותיו שלו את ההוצאה הזו. למעשה, כשקוראים היטב את אותו דוח אקטוארי מדובר, רואים שהקביעה שהכסף ייגמר ב-2042 היא בכלל תחת ההנחה שהאוצר יחזור וישלם את דמי האבטלה, ואם לא יעשה זאת אז היום בו ייגמר הכסף מתקרב בארבע שנים ל-2038. כלומר שאם הצעדים שהאוצר מונה בספר התקציב באמת יתממשו אחד לאחד אז במקום להגיד 2057 צריך לומר 2053.

אבל גם זה לא סוף הסיפור. חישובים ארוכי טווח שכאלו הם מקור לצרות ולויכוחים. קחו שני סטטיסטיקאים שמתמחים בחישובים אקטוארים וכל אחד ייתן מספר שונה. מתברר שעל פי החישובים של אנשי הביטוח הלאומי, גם המספר 2053 הוא ממש ממש אופטימי. בפועל, הם אומרים, המספר הנכון הוא בכלל 2048. כלומר אם אנשי הביטוח הלאומי צודקים, אז כל אותם 4 מיליארד שקלים בשנה (ולמעשה מדובר על סכום גדול הרבה יותר שעשוי לגדול בכחצי מיליארד שקל כל שנה) יעניקו לנו רק עוד 6 שנים של שלווה. אז במקום אותה אישה בת 39 רק נשים בנות 33 ומטה צריכות לדאוג. זה כל מה שקרה.

 

3. החלק המפחיד הוא ש(כמעט) כל התותחים כבר ירו

בערך פחות או יותר שלוש שנים שאני מתעסק עם הגרעון של הביטוח הלאומי. כל הזמן הזה מסבירים לי במשרד האוצר שחבל על המקום בעיתון שאני תופס עם הנושא הזה. כמה תיקונים פה, כמה תיקונים שם, ויהיה בסדר. אז הנה, אותם תיקונים הגיעו, וכל מה שיצא לנו מזה הם עוד 11 שנים במקרה הטוב או עוד 6 שנים במקרה הרע.
משרד האוצר הכניס לספר התקציב את כל התכניות שהיו לו לשיפור המצב הכספי של הביטוח הלאומי בצד ההוצאות של המוסד. אין יותר בקנה. זהו. נגמר.  גם בצד ההכנסות של המוסד כבר אין הרבה מקום למשחק לאחר שדמי הביטוח הלאומי שמשלמים מעסיקים החלו לעלות לפני שנה ב-1.6% (בפריסה עד 2016). כל מה שיש לעשות מכאן זה להתפלל.

האמת היא שלא  דייקתי כשאמרתי שכל התותחים ירו. בהגינות ראויה לציון כותבים אנשי האוצר בספר התקציב כי ההשקעה האדירה המתוכננת בתקציב הביטוח הלאומי היא לא סוף פסוק, ודרושים צעדים משלימים. מהם הצעדים המשלימים הללו, את זה הם לא מציינים.
בשביל להבין מהם אותם צעדים לא צריך ללכת רחוק מדי, כי הם כתובים באופן מפורש בדוחות של הביטוח הלאומי עצמו, ובאופן מוצהר בכוונות של משרד האוצר. השלב הראשון הוא העלאה מדורגת של גיל הפרישה של נשים מ-62 כיום ל-64. זה אמור לחסוך לביטוח הלאומי לא מעט כסף על קצבאות זקנה בצד ההוצאות, ובצד ההכנסות לקבל מנשות ישראל עוד שנתיים של דמי ביטוח לאומי. אבל גם הצעד הזה לא ישפיע באופן דרמטי. למעשה, מחברי הדוח האקטוארי כתבו כי אם יעלו את גיל הפרישה גם של גברים וגם של שנים ל-68 באופן מיידי אז זה ייתן עוד 10 שנים של שקט.

עכשיו רק צריך לדמיין את ראש הממשלה או שר האוצר שיבואו וינסו להסביר לעם ישראל מדוע יש להעלות את גיל הפרישה לפנסיה בצורה כל כך דרמטית כדי לפתור בעיה שתתרחש הרבה הרבה אחרי שהקדנציה שלהם תיגמר. אותו הדבר לגבי העלאת דמי הביטוח הלאומי על שכירים ועצמאים קטנים או קיצוץ של 10% בקצבאות כבר היום. אלא שיום אחד זה יקרה. יום אחד לא תהיה ברירה וזה יקרה, והיום הזה קרב במהירות, וסביר להניח שכמו הרבה דברים אחרים, הוא יבוא רגע אחד אחרי המשבר.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-106171 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-106171 Sun, 02 Aug 2015 18:52:29 +0000
5 שאלות על 60 מיליארד שקל לכיל ונפטר אחד נוסף בערד כל 8 שנים
5 שאלות על 60 מיליארד שקל לכיל ונפטר אחד נוסף בערד כל 8 שנים

ממש עכשיו מתכנים 31 חברי המועצה הארצית לתכנון ובנייה כדי לאשר לחברת כיל לכרות פוספטים בשווי של 60 מיליארד שקל בשדה בריר שליד ערד.

לפני שמתחילים לצעוק צריך להבין שלא מדובר בהחלטה פשוטה. כיל צריכה את אישור הכרייה משום שהפוספטים שנכרים כיום על ידי החברה הנכדה רותם אמפרט ייגמרו בעוד 5-6 שנים והמשמעות היא לא רק אבדן הכנסות של מיליארדי שקלים ופגיעה קשה בכלכלת הנגב, אלא גם אבדן פרנסה של אלף עובדי רותם. מהצד השני, דוח שיזם משרד הבריאות מצא שהסיכון הבריאותי לתושבי ערד כתוצאה מחלקיקים מזהמים משמעותו פשוט עוד מתים בעיר ערד, כלומר כה גדול עד שלא צריך לאשר כרייה, אפילו לא כפיילוט.

בין הרבה כסף לבריאות צפויים להכריע היום חברי המועצה לטובת הכרייה. עוד לפני כן, על מנת שחברי המועצה – המורכבת מנציגי משרדי הממשלה, רשויות מקומיות, החברה להגנת הטבע ונציגי ציבור – יידעו על מה בדיוק הם הולכים להצביע הנה 5 שאלות שאמורות לכל הפחות לגרום להם להרים גבה לפני שמרימים את היד.

 

* האם אתם בטוחים שיש לכם את כל הנתונים כדי לקבל את ההחלטה?

מאוד יכול להיות שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית. בספטמבר האחרון שלחו שורה של מדענים מהטכניון, מכון ויצמן, אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב מכתב לחברי המועצה ובו הסתייגויות קשות מאוד מהנתונים שהוצגו בפני המועצה על ידי המשרד להגנת הסביבה, משרד האנרגיה ואפילו דוח המומחה האמריקאי עליו מסתמך משרד הבריאות בהתנגדותו לכרייה (המכתב מצורף למטה).

המכתב הוא מסוג הטענות שאפילו אם רק 50% ממנה נכון אז נורה אדומה ובוהקת במיוחד צריכה להידלק. חמשת המדענים מפרקים את המודל בו נעשה שימוש לאמידת השפעות החלקיקים המזהמים ומוצאים לדבריהם כי לא רק שמדובר במודל ישן ולא רלבנטי אלא שגם הפרמטרים המרכזיים שהוכנסו לתוכו – עוצמת פליטת החלקיקים ועוצמת הרוח – הם לא מדוייקים ונעשו על בסיס הנחות לא רלבנטיות. כלומר שייתכן מאוד שכרייה תוביל לאסון בריאותי גדול הרבה יותר אפילו ממה שמשרד הבריאות חוזה.

אמירה שכזו היתה צריכה להיות מלווה בעצירת סוסים ובדיקת הטענות. אלא שכאשר שואלים את המדענים שכתבו האם מישהו דיבר איתם מקבלים תשובה חד משמעית: "לא קיבלתי שום תגובה על מה ששלחתי" ענה אתמול אחד מהם והשני ענה כי "העובדות המדעיות לא מעניינות אף אחד". המדענים, כמה מהם מומחים בעלי שם עולמי להנדסת סביבה והשפעת הסביבה על מחלות נשימה, לא התבקשו להציג בפני פקיד מדינה כלשהו או בפני המועצה את עמדתם, להסביר אותה ולהתמודד עם טענות נגדיות. כלום. שום דבר. מוזר מאוד לקבל החלטה כל כך דרמטית כאשר על בסיס הנתונים עצמו יש מחלוקת כבדה.

 

* האם אתם מודעים לכך שכל החלטה שתקבלו, לכאן או לכאן, תתבסס על לא יותר מאינטואיציה?

בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, אין תקן ברור שקובע מתי זיהום – מתעשייה, מחצבה, כביש או מאפייה – הוא משהו נסבל גם כאשר הוא פוגע בבריאות ומתי לא.

במילים אחרות, אין מספר של מתים כתוצאה מתוספת הזיהום שמעליו לא יאושר פיתוח של איזור מסויים ומתחתיו התוצאות הטרגיות של הפיתוח הם משהו שצריך ללמוד לסבול אותו במשק מודרני.

בארה"ב, לדוגמה, הסיכון המקובל נע בטווח של נפטר אחד על כל 10,000 עד 1,000,000 מקרי מוות לאורך החיים. בבריטניה קבעו את אותו התקן אבל החמירו אותו מאוד והתייחסו לשנה ולא לאורך חיים.

במקרה של שדה בריר המספר שנאמד בדוח משרד הבריאות הוא 6.6 מקרי מוות נוספים על כל 10,000 נפטרים לאורך החיים או במונחים של ערד כיום מדובר על נפטר אחד נוסף כל 8 עד 9 שנים כתוצאה מחלקיקים מזהמים. זהו ללא ספק סיכון גבוה יותר מהמקובל בעולם. האם זהו מחיר סביר בשביל תעסוקה לאלפי עובדים ומיליארדי שקלים? אולי כן ואולי לא. האינטואיציה שלכם תחליט. ככה זה כשאין תקן. חברי המועצה יכולים להחליט שהם לא יכולים להחליט עד שהממשלה לא תקבע תקן.

 

* מי ואיך יפנה את תושבי כסייפה והפזורה הבדואית באיזור המכרה?

20 אלף תושבים יש במועצה הבדואית כסייפה, במרחק ק"מ אחד בלבד מהמכרה העתידי. בתי הכפר הלא מוכר אל פורעה, מזרחית לכסייפה, כבר ממש גובלים בשדה בריר. 7,000 תושבי אל פורעה יצטרכו להיות מפונים עוד לפני התחלת העבודות וסביר להניח שרבים מתושבי כסייפה יפונו או יבחרו להתפנות גם כן. זו לא סתם השערה לגבי העתיד, אלא הנחת העבודה ששימשה לכתיבת דוח משרד הבריאות ומסמך המדיניות של משרד האנרגיה. למעשה, אם תושבי אל פורעה יישארו באיזור המכרה הם ככל הנראה יהיו חשופים לקרינה רדיואקטיבית מגז רדון שמשתחרר מהקרקע בעת הכרייה.

אז אחרי שברור שעשרות אלפי בדואים יפונו או יתפנו מהבתים שלהם צריך לשאול מי יממן את הפינוי? איפה הם ימוקמו מחדש? כמה פיצוי הן יקבלו ומי יהיה אחראי על הפינוי? על פניו כל אלו הן שאלות שאפשר לדחות את התשובה עליהן עד לדיונים המפורטים יותר בתכנית במנהל התכנון ובועדה המחוזית דרום, אבל המקרה של שדה בריר הוא לא עוד מקרה בו המועצה צריכה לתת רק אישור עקרוני ולא להיכנס לפרטים. לא מדובר בעוד כביש ואפילו לא באישור ליישוב חדש. הפרטים, בכל הנוגע לשדה בריר, הם כל הסיפור כולו.

 

* למה הצבעה כה דרמטית תיערך בדלתיים סגורות?

על פי המסורת של המועצה הדיונים הראשוניים הינם פתוחים אבל הדיון לקראת ההצבעה וההצבעה עצמה סגורים לתקשורת ולציבור. למעשה, הדיון היום יהיה עד כדי כך סגור שאפילו ראש עיריית ערד, ניסים בן חמו, לא יוכל להיכנס אליו.

נגיד שאפשר עוד איכשהו להבין מדוע רוצים למנוע לחצים בדיונים הרגילים של המועצה שעוסקים באישורי תכניות רגילות, אך כאן לא מדובר על עוד אחת מההחלטות הרגילות של המועצה, חשובות ככל שיהיו. כאן מדובר על חיים של כ-60 אלף איש שאם תאושר עלולה לסכן את בריאותם עד כדי מוות ומצד שני בחיי הפרנסה של אלף עובדי רותם אמפרט.

כדי שהציבור יוכל להאמין שההחלטה הצפויה לאשר את הכרייה נעשתה בלי משום פנים, ללא שום שיקול דעת זר ותוך בחינה דקדקנית של כל הפרמטרים מן הראוי שהכל יהיה שקוף לחלוטין, עדיף אפילו עם קישור וידיאו שכל תושבי ערד, כסייפה, אל פורעה ועובדי רותם יוכלו לצפות דרך המחשב שלהם איך כל אחד מ-31 חברי המועצה שינה את חייהם.

 

* ושאלה אחרונה. בסופו של דבר אתם צריכים לשאול את עצמכם שאלה אחת פשוטה – נגיד שהילדים שלכם גרים בערד והכרייה תאושר. האם במקרה כזה תבקשו מהם לעזוב את העיר? אם הילדים שלכם ירצו לעבור לגור בערד לאחר שהכרייה אושרה האם תהיו תהיה לכם סיבה לדאגה?

זו אולי שאלה קצת דמגוגית, אבל היא גם השאלה החשובה ביותר. כי אם אחרי שכל השיקולים נשקלו היטב התשובה עליה היא לא אז אולי צריך להרים את האצבע ולהצביע בעד הכרייה. אם כן, אז צריך לברר טוב טוב מדוע יש בסיס לפחד מהכרייה.

 (זהו הטור המלא שתמציתו פורסמה הבוקר בכלכליסט. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3663721,00.html)

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-97163 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-97163 Tue, 07 Jul 2015 06:24:53 +0000
מילואים נפרשים כמו קלישאה
מילואים נפרשים כמו קלישאה

יום יבוא, עוד ארבע שנים פחות או יותר, וצה"ל ישחרר אותי מהמילואים. אחרי גיל 40 אפילו הצבא כבר לא רוצה אותך. ההבנה הזו ניחתה עלינו השבוע, עם סיומו של מה שעשוי להיות קו המילואים האחרון שלנו. יהיו עוד אימונים של שבוע, תרגילים קצרים וזימונים, אבל קו – תקופה של כחודש בה הפלוגה תופסת גזרה – זה אולי לא יחזור עוד. אם אני לא טועה, זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנו ודיברנו על האפשרות הזו, ודיברנו עליה בתוספת קורטוב של עצב.

בדרך כלל הקלישאה לגבי שירות מילואים משלבת דימוי של גבעת חלפון עם ההנאה מהאפשרות היחידה של גברים לשהות זמן ארוך בלי האישה, הילדים והעבודה. אי אפשר לומר שהקלישאה הזו לחלוטין שקרית. שירות מילואים של חודש יכול להיות ניתוק מוחלט מהעולם האמיתי. חיי השיגרה בפלוגת מילואים בקו בנויים כך שכל אזכור לחיים האזרחיים הוא שולי. לא האוכל מזכיר את זה של הבית, לא ההיגיינה, לא הפעילות שמעסיקה אותך ובוודאי לא הקירבה הבלתי אמצעית בינך לבין שורה של אמצעי לחימה.

גם אם יש מי שנהנה מהניתוק הזה, הוא נהנה בשבוע הראשון לכל היותר. לכן, זו לא הסיבה העיקרית מדוע נראה שרגע אחרי טקס השחרור מ-19 שנות מילואים נתחיל גם קצת להתגעגע. רק עכשיו הבנו שמלבד החברים שאספת לאורך הדרך, היתרון הגדול של המילואים הוא בכך שהצבא שומר אותך צעיר. צעיר במובן הבסיסי של המילה, כתקופה בה אתה חי בתוך מרחב אדיר של אפשרויות לחוות מה שיום אחד יהיה סיפור טוב.

צבא, ובמיוחד מילואים, זו התקופה בה נולדים סיפורים טובים, כאלו שעוברים מפה לאוזן במשך שנים, משתפרים ומושחזים כל פעם מחדש. כשאתה אדם בוגר ואחראי לא נולדים סיפורים טובים. זה חשוב והכרחי להיות מבוגר ואחראי, אבל זה גם לא כל-כך מעניין וזה למה אין סיפור טוב שמתרחש תוך דגש על בגרות ואחריות. בשביל סיפור טוב צריך מצב קיצון ואנשים שביוזמתם או בעל כורחם מנצלים את הקיצון ולוקחים אותו צעד אחד הלאה. צבא, על כל מגרעותיו, הוא אחד ממגרשי המשחקים הפוריים ביותר בשביל מצבי קיצון כאלו.

והסיפורים על אותם מצבי קיצון נשפכו גם הפעם ללא הרף. על איך כמעט התהפכנו עם הנגמ"ש בחומת מגן, על איך התדרדרנו עם הג'יפ והחזקנו ידיים בפחד, על ההוא שהלך מכות עם הנוחר הלא נכון באוהל ועל איך יצאנו למעצר של בכיר וכמעט סיימנו בירי על כוחותינו בלול תרנגולות.

במילואים אפשר לחוות את מצבי הקיצון הללו גם כשבמציאות אתה בוגר ואחראי כי כשאתה חי עם הפלוגה אתה חלק מקבוצה בה לגיל אין משקל. אתה לא חכם יותר או מכובד יותר בהתאם לגיל שלך (שיקנה לך רק הנחות בשמירות או פטור מתורנות מטבח), פשוט כי במגרש המשחקים שהצבא מספק אתה לא נשפט ביחס למאפיינים שיש לך שם בחוץ, כשלא לובשים מדים. לפני הכל, חבורת גברים מתגבשת במילואים לכדי עיסה אחת שהיא כל מה שלא קיים בעולם האמיתי, בה אין משמעות לגיל, היופי, הכרס, החוכמה, ניסיון החיים או עומק הכיס. אתה רק צריך לרצות לשחק ולחוות את כל מה שיש לעיסה הדביקה הזו להציע.

למשך שלושה שבועות וחצי בחודש דצמבר חבורת גברים נהפכה לקלישאה, והיא יפה, ומצחיקה, וחכמה ומטופשת, צעירה ומצעירה, כמו שרק קלישאה טובה יכולה להיות.

 

* תודה גדולה לפלוגה א'. על לוחמיה, מפקדיה, עצלניה, קומץ מורעליה, צעיריה וזקני השבט שבה. נתראה באימון ביוני. אולי.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-43239 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-43239 Sat, 03 Jan 2015 18:38:13 +0000
השיבר ששומר על הקופה של חברות ביטוחי הסיעוד
השיבר ששומר על הקופה של חברות ביטוחי הסיעוד
(בתמונה: אריה קופיצ'ינסקי, חולה פוליו. חברת הביטוח ביטלה לו את קצבת הסיעוד כי "מצבו השתפר". צילום: אריאל שרוסטר לכלכליסט)

הבוקר פרסמתי במוסף כלכליסט את אחת מאותן כתבות בודדות שהיה לי חבל לשבת ולכתוב, פשוט כי הכתיבה סימנה את סופו של תהליך מרתק שכלל עשרות עדויות, שיחות, פגישות ומסמכים בדרך למיפוי האינטרסים סביב ביטוח הסיעוד. אפשר לקרוא את הכתבה, יחד עם סרטון עדויות, כאן.*

מיפוי אינטרסים, בוודאי כשמדובר בשילוב של כסף ובריאות, הוא תמיד דבר ומעניין, ובמקרה של מצב סיעודי על אחת כמה וכמה. ופה מדובר על הרבה מאוד כסף. 3 מיליארד שקל בשנה מקבלות מאיתנו חברות הביטוח כדי שאם נהיה אחד מארבעת הקשישים שמסיימים את חייהם במצב סיעודי היא זו שתעזור לנו לממן את הטיפולים, המטפלת הצמודה או בית האבות. אלא שלפני פחות או יותר 4 חודשים פירסמה המפקחת על הביטוח באוצר שני פרסומים סמוכים שאמורים לערער את הרוגע שמעניק הביטוח הסיעודי. בראשון היא תיארה חלק מהשיטות של חברות הביטוח למנוע תשלום ממבוטחים ובשני נתונים שמראים כי כשליש מתביעות הסיעוד נגד החברות נדחות.

כדי להבין טוב יותר שוחחתי עם מישהי שבעבר כיהנה בתפקיד בכיר באחת מחברות הביטוח. כשהתעניינתי להסבר שלה לתוצאות העלובות של חברות הביטוח בביטוח הסיעוד היא השיבה שאני מחפש במקום הלא נכון ובמקום "להסתכל בברז אני צריך ללכת לכיוון השיבר". השיבר, היא הסבירה לי, הוא חברות הערכות התפקוד, וברופאים והאחים שעובדים עבור חברות הביטוח.

וכל זה למה? כי ביטוח הסיעוד שאנחנו משלמים עבורו כל חודש בנוי על פער בציפיות, כפי שהודה בפניי בכיר באחת מהחברות. כאמור, הוא בנוי על הההנחה השגויה של כל אחד מאיתנו לפיה ביום שנהפך לסיעודיים ונרצה לממש את הפוליסה עבורה שילמנו כל השנים חברת הביטוח תשלם לנו את מה שמגיע לנו.
אלא שחברות הביטוח לא מבינות "מצב סיעודי" כמו שאנחנו מבינים אותו. מבחינתן, אם קשיש צריך עזרה לקום מהמיטה, לא יכול להתלבש לבד או לצאת לקניות במכולת, זה עדיין לא הופך אותו לסיעודי. למעשה, אפילו אם בשביל לעבור מהמטבח לסלון הוא משתמש בכסא גלגלים חשמלי, זה עדיין לא הופך אותו לסיעודי. במילים אחרות, יש סיכוי לא קטן שעשרות השקלים (ומאות שקלים בגיל 60 ומעלה)  שאנחנו משלמים בחודש לביטוח הסיעודי דרך קופת החולים, מקום העבודה או ישירות לחברת הביטוח ייזרקו לפח בבוא היום כי אנחנו לא מספיק סיעודיים. כמו שנכתב למעלה, כשליש מתביעות הסיעוד נידחו בשנה שעברה.

כאן הסיפור מתחבר לשיבר. מי שאחראים לתפעל את פער הציפיות הם לא פקידי חברות הביטוח אלא רופאים ואחים שעובדים עבור חברות הערכות התפקוד. כאשר קשיש או נכה מגישים תביעת סיעוד זו תגיע ברוב המקרים (חוץ ממקרים מאוד ברורים וחד משמעיים לכאן או לכאן) לטיפולן של אחת מהחברות הללו. הן יתאמו את ביקור הבית וישלחו רופא או אח שיבצע הערכת תפקוד על פי הפרוטוקול שקבע האוצר ובתוספת פרשנות יצירתית של חברות הביטוח (לדוגמה במקום לרשום שקשיש צריך עזרה רבה במעבר מהמיטה לעמידה הן מפרקות את הפעולה לשתיים, כך שאם קשיש יכול לעבור כמעט לבד משכיבה לישיבה במיטה אבל צריך עזרה רבה לעבור מהישיבה לעמידה אז המסקנה היא שהוא לא צריך עזרה רבה כלל).

התפקיד הרשמי של חברות הערכות התפקוד הוא להעריך האם מצבו התפקודי של התובע הוא סיעודי ולהעביר את ההמלצה לפקיד התביעות של חברת הביטוח, שהוא זה שחותם על ההכרעה האם יקבל התובע את הקצבה או לא.
כשהתחלתי לחפור קצת יותר גיליתי שהדוח של הרופאים והאחיות עובר עיבוד בתוך חברת הערכות התיפקוד לפני שהוא מגיע לחברת הביטוח. דוח התפקוד מביקור הבית הוא למעשה רק טיוטה שעליה עובר אחראי שבודק האם התאור מביקור הבית תואם את המתואר המסמכים הרפואיים.
אלא שאותו אחראי גם מכיר פחות או יותר, ולפעמים גם ממש לפרטי פרטים, את פוליסת הסיעוד והוא לא פעם משנה את הדוח כך שמה שרואה חברת הביטוח שונה ממה שכתב הרופא. האם השינוי הוא לטובת המבוטח שתבע את חברת הביטוח או לטובת חברת הביטוח שהיא זו שמשלמת את הכסף לחברת הערכת התפקוד? לפחות על פי לא מעט עדויות, חלקן של רופאים שעובדים בחברות הערכות התפקוד, השינוי הוא לכיוון שחוסך כסף לחברת הביטוח. הכל בתוך טווח הפרשנות הרפואית הלגיטימית, אבל לחומרה. 

צריך לומר שלא משנה כמה ניסיתי, לא מצאתי אקדח מעשן. כל אותן שיחות, פגישות, עדויות ומסמכים שנאספו לצורך הכתבה לא העלו עדות חד משמעית אחת לכך שחברת ביטוח כלשהי הורתה לחברת הערכת תפקוד כלשהי להחמיר עם התובעים. גם המודל הכלכלי לא תומך בטענה שכזו כי החברות מקבלות תשלום עבור הביקור, ללא קשר לתוצאותיו. גם בשיחות עם מנהלי חברות הערכות התפקוד הם הכחישו כל אפשרות שישנה איזושהי הטיה. אבל צירוף של יותר מדי נסיבות ויותר מדי סיפורים, ויותר מדי פרטים קטנים שאפשר למצוא רק בדוחות - כמו ביטול קצבה אחרי ביקור בית של 25 דקות או הכרזה על נכה עם מחלה כרונית כמי שמצבו השתפר - לפחות מציירים סימן שאלה גדול.

עוד דבר אחד עלה מהעדויות והסיפורים. עם הזמן נהפכה הבדיקה הסיעודית לסוג של שמאות גוף, או מעין גרסה רפואית-תפקודית לשמאות רכב. כל פעולותיו של האדם, כל מכלול חייו, מצטמצם בבדיקה ל-6 הפעולות הבסיסיות ביותר שהוא אמור לבצע (אכילה, לבוש, ניידות, מעבר משכיבה לעמידה, רחצה ושליטה על סוגרים). הצמצום הזה הוא לא רק באשמת חברות הביטוח שמנסות כך לצמצם הוצאות, אלא גם תוצאה של הוראות הפיקוח על הביטוח באוצר.
דווקא הביטוח הלאומי נכנע ללחץ ציבורי ושינה לטובה את הבדיקות לקשישים. כדי שחברות הביטוח ישנו משהו צריך לחץ ציבורי על הפיקוח. לחץ כזה לא קיים כיום, ולכן סביר להניח שדבר לא ישתנה. במובן מסויים, שיטת הבדיקה שקיימת היום בישראל היא השיבר הגדול מכולם.

 

* תודה מיוחדת לשני אנשים שהפכו את הכתבה הזו למה שהיא: צלם הוידיאו רותם מלנקי והעורכת אדוה קיזלשטיין.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-40213 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-40213 Thu, 06 Nov 2014 12:59:21 +0000
אלאלוףיה
אלאלוףיה

 1. הלוואי והיה לי מספיק זמן והייתי מספיק חרוץ כדי לצלוח את 471 העמודים של הדוח המלא של ועדות המשנה של ועדת אלאלוף שהתפרסם היום ולהשוות אותם לדוח המקוצר שהגיע לשולחן הממשלה.
יש כמה אנשים טובים שאולי יבצעו את העבודה האפורה הזו, ואם מישהו מהם יצליח לסדר את כל הפסיפס אולי ייפרס בפנינו הסיפור הגדול של המדיניות הלא רשמית של מדינת ישראל כלפי ענייה.

עוד לפני ההסבר, תזכורת קצרה. ועדת אלאלוף עבדה באופן כזה שכל אחת מחמש ועדות המשנה שלה – תעסוקה, חינוך, דיור, בריאות ופרט, משפחה, קהילה – היתה עצמאית וכתבה דוח עם המלצות כאלו ואחרות. באופן מוצהר לא היתה שום הגבלת תקציב על ההמלצות של כל ועדת משנה, כך שבסופו של דבר נאלצה קבוצה קטנה בראשות אלי אלאלוף, ראשי ועדות המשנה ועוד כמה חברי ועדה לנפות חלק גדול מההמלצות של ועדות המשנה כדי ליצור מעין דוח של המלצות עיקריות. זה הדוח שהוגש לממשלה, לתקשורת ולציבור. במילים אחרות, כאשר אנחנו אומרים שהמלצות ועדת אלאלוף עולות 7.8 מיליארד שקל בשנה, מתכוונים לדוח המקוצר.

אז איך בדיוק החליטו מה להכניס ומה לא? הו, זה החלק המעניין. מדוע לדוגמה בחרו שלא להכניס לדוח המתומצת את ההעלאה מחדש של קצבת הילדים (בצדק, לדעתי, אבל לא לדעת רוב חברי הועדה)? ומדוע בסופו של דבר במקום להוסיף כל שנה 1,500 דירות לדיור הציבורי, כפי שהמליצה ועדת המשנה בראשות פרופ' אמילי סילברמן, ההמלצה הסופית נהפכה ל-700 עד 1,000 בלבד (לא שיש כוונה למדינה לבצע את ההמלצה הזו או האחרת)?
אלו הן רק שתי דוגמאות לשוני ששמתי אליו לב בקריאה זריזה מאוד של מסמך ועדות המשנה לעומת המסמך הרשמי, ואפשר להעריך שהפער בין ההמלצות המלאות להמלצות אחרי הסינון עומד על כמה מיליארדי שקלים בשנה.

זה לא שלא צריך סדרי עדיפויות, וברור שתמיד יש את מה שרוצים לבצע ואת מה שאפשר לבצע. לכך צריך גם להוסיף את השיקול המעין-פוליטי של אלאלוף עצמו שלא רצה שהעלות של ההמלצות תהיה עד כדי כך גבוהה שהועדה שלו תיתפס כחבורה של תמהונים. אבל השאלה היא איך בדיוק נקבעו סדרי העדיפויות. כך לדוגמה נציגי האוצר בועדה, בעיקר רפרנטים של אגף התקציבים, ניהלו קרבות להורדת הסעיפים הללו שציינתי למעלה מתוך אמונה שיותר קצבאות ויותר זכאות לקצבאות משמען עידוד עניים שלא לצאת עבודה. יחד עם נציגת בנק ישראל בועדה, ניצה קסיר, וגיא הרמתי, רפרנט רווחה באגף התקציבים, ניסה גם אלאלוף עצמו להוריד את ההמלצה להעלאת קצבאות הבטחת ההכנסה ואף כתב על כך חוות דעת מיעוט בהמלצות הסופיות. למעשה, איום בהתפטרות של פרופ' ג'וני גל, אחד החברים הבכירים בועדה, גם ההמלצה הזו היתה נשארת במחשכי ההמלצות של ועדות המשנה.

וכך עבר הצוות המצומצם סביב אלאלוף המלצה המלצה וניפה. חלק מסיבות של צורך בסדר עדיפויות, חלק מסיבות אידיאולוגיות של חברי הועדה וחלק מסיבות אידיאולוגיות של משרדי הממשלה. אותה אידיאולוגיה רואה במקרה הטוב בעני כמי שצריך לעזור לו לעבוד, ובמקרה הפחות טוב כסתם עצלן ופרזיט. חלק מהפער בין המסמך המלא למסמך הרשמי מוסבר בסירוב מוחלט של נציגי הממשלה להשיב לקדמותה את מדינת הרווחה.

מתישהו אצטרך למצוא את הזמן לקרוא ולעשות משהו עם דוח ועדות המשנה. אני משוכנע שמדובר באחד המסמכים הפוריים, הרחבים והמעשירים ביותר לכל מי שמנסה להבין איך זה יכול להיות שבמדינה כל-כך עשירה יש כל-כך הרבה עניים כל-כך הרבה זמן ולאף אחד לא אכפת.

2. חזון. שר הרווחה מאיר כהן נפגש היום עם נציגי גוגל ישראל. הוא ביקש מהם לבנות מחשבון אחד ברור דרכו יוכל כל אזרח לבדוק ולאמוד את הזכויות שמגיעות לו בביטוח לאומי, רשות המסים, מילואים, מענק עבודה וכו'. אם זה יקרה מדובר ביישום אחת ההמלצות החשובות של ועדת אלאלוף, שהצליחה לחשוף את הבירוקרטיה של העוני. מצד שני, במקום להשקיע 200 מיליון שקל בהקמת מרכזי זכויות אליהם אנשים עניים יכולים להגיע ולקבל את כל המידע הזה באופן מסודר נצטרך להניח שהם יידעו לפנות אל אתר האינטרנט שגוגל תקים להם. אשרי המאמין שזה יקרה.

3. מציאות. הקרן לידידות הודיעה היום שתשקיע 4 מיליון שקל בטיפולי שיניים לאלפי קשישים שמרותקים לביתם. ניידות במימון הקרן יגיעו ממש אל בית הקשישים ויטפלו להם בשיניים כי אין גוף במדינה או ברשות המקומית שאחראי על כך שלקשיש עני, ערירי שלא יכול לצאת מביתו יהיו שיניים. בעיני זה נורא.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-39377 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-39377 Tue, 30 Sep 2014 18:54:48 +0000
נבו
נבו

1. נכון לעכשיו, בדיוק חודש אחרי שנבו נולד, הוא עוד לא עבר ברית מילה. אם הכל יהיה בסדר, וההורים לא ילחצו יותר מדי, הוא גם לא יעבור. זו ההחלטה המשמעותית הראשונה שלקחנו כהורים חדשים, ואנחנו מקווים שהיא תתברר עם השנים כאחת ההחלטות הפחות חשובות, ולו כי העולם יקבל אותו כמו שהוא, על יתרונותיו וחסרונותיו, ללא קשר לגודל העורלה שלו.

אבא שלי טוען שאנחנו אגואיסטים, ובשם העקרונות שלנו אנחנו פוגעים בילד. יום אחד, הוא מזהיר, עוד נמצא אותו חוזר בוכה מבית הספר כי הילדים לעגו לו. אבל האמת היא שההחלטה לא לעשות ברית לא התקבלה מתוך איזה עקרון נאצל. אין לנו שום עמדה בנושא הבריאותי וההחלטה לא התקבלה בשל שנאת דת ומסורת. השאלה האם למול או לא נסבה אך ורק סביב השיקול החברתי, ובסופו של דבר הרגשנו שהשיקול הזה הוא אמנם חשוב, אבל מבחינתנו הוא לא מספיק. במלים אחרות, לא מלנו את נבו פשוט כי לא מצאנו סיבה מספיק טובה למה כן.

דווקא הלחץ הלא פשוט שהופעל ויופעל עלינו כן לבצע את הברית הוא אולי הסיבה היחידה הטובה באמת למה לא לערוך את הטקס. כהורים נרצה לחנך את נבו להיות הוא עצמו, במובן עמוק יותר מזה של הקלישאה עם החברים שלו שקופצים מהגג. מהרגע שילמד לדבר ולחשוב בכוחות עצמו אנחנו מקווים שאז לנו יעמדו הכוחות להסביר לו - בהתאם לשלב ההתבגרות בו יהיה - שהוא צריך לקבל את ההחלטות שלו בעצמו, מתוך איזון נכון בין היגיון ורגש, ושזו כנראה המשימה המתסכלת ביותר שאדם חופשי יחווה מימיו.

באין רב שאפשר להיוועץ בו ובהינתן האמונה שאין שום מהות ומטרה שנובעות ממקור חיצוני כלשהו, נבו עלול בעתיד להסתמך על הרצון להיות כמו כולם כדי להצדיק את הבחירות שלו בחיים. אנחנו עוד לא יודעים איך אבל מקווים שנצליח ללמד אותו שהרצון להיות כמו כולם הוא לא תמיד סיבה מספיק טובה כדי להצדיק בחירה. כך שעל כל אדם, בין אם ירצה או לא, נגזר לכתוב את ספר חייו במו ידיו. אם הכל יהיה בסדר, והסבתות והסבים לא ילחצו יותר מדי, לנבו יהיה סימן צרוב בגופו, באיבר הכי אינטימי שלו, לחופש שנגזר עליו באשר הוא אדם.

 

2. רוב השבוע הראשון לחייו של נבו עבר בפגייה, או יותר נכון ביחידת טיפול הנמרץ של הפגייה. הדיאגנוזה של הרופאים התחלפה בהתאם למשמרות והימים, והאבחנה האחרונה שניתנה בשבוע שעבר מדברת על כך שמתישהו בסמוך ללידה לא הגיע מספיק חמצן למוח ונגרמה לו בצקת בחלק הפרונטאלי. בשורה התחתונה, כנראה שהכל יהיה בסדר, אבל עבר עלינו שבוע ראשון לא פשוט.

יש מעט רגעים שאזכור כל החיים, אבל הרגע הזה בארבע בבוקר כשעמדנו שנינו מול האינקובטור שלו, והוא מחובר למכשירים וזונדה עד הקיבה, יהיה ספון היטב אצל שנינו עד המוות. בקושי 24 שעות הילד היה בעולם הזה, והרופא הסביר לנו בנועם שיש חשד לשבץ מוחי, אבל עם קצת מזל מוח של תינוק יודע לעקוף תאים שנפגעו.

כבר כמה שנים אני כותב מדי פעם על החוליים של מערכת הבריאות, ויש הרבה כאלה. הפגייה התבררה כמשהו אחר לחלוטין, מיני קוסמוס בו הדברים עובדים כמו שצריך. כל מה שאני יכול להגיד זה תודה. תודה גדולה מאוד.

 

3. ומילה אחרונה על בריאות והכיס שלכם, כמסקנה מחוויית הפגייה. תארו לכם שהייתם מתאשפזים במחלקה בה יש לכם אחות כמעט צמודה, שיודעת עליכם הכל וענה על כל שאלה, שהרופאים רוב הזמן זמינים עם שעות קבלה מסודרות, שלא צריך לחכות שעות לבדיקה בלי לדעת מה קורה ואפילו מזכירת המחלקה מחייכת ומנסה לעזור במה שרק אפשר. האם גם אז הייתם ממהרים להפעיל את הביטוח הפרטי ולהתאשפז באסותא? האם גם אז הייתם מרגישים את חוסר האמון במערכת הבריאות הציבורית? האם הייתם מוותרים על חלק מפוליסת הבריאות הפרטית? אם כן, כמה כסף הייתם חוסכים בחודש?

כמו שכתבתי בעיתון לפני שבועיים, חבל שלא עושים את כל בית החולים מהחומר של הפגייה.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-38961 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-38961 Wed, 03 Sep 2014 18:20:09 +0000
3 הערות שלא נכנסו לעיתון על מי אשם בקריסת הדסה
3 הערות שלא נכנסו לעיתון על מי אשם בקריסת הדסה

(בתמונה: בית החולים הדסה של פעם. אמנם בת"א, אבל התמונה שווה את עיגול הפינה)

אין רגע דל במשבר בית החולים הדסה. בזמן ששרת הבריאות יעל גרמן מפרסמת את המסקנות של דוח צוות הבדיקה למשבר שממליץ להוציא את הבעלות עליו מארגון נשות הדסה (פרשנות עם שאול אמסטרדמסקי פה וידיעה חדשותית פה), התברר שבמקביל מנכ"ל הבית החולים, אביגדור קפלן, הודיע לבית המשפט המחזי בירושלים שזהו, נגמר הכסף. זו הפעם השנייה בתוך חודשיים שהכסף נגמר לבית החולים אלא שהפעם הדסה מצוי בתוך הקפאת הליכים, או בעברית לא משפטית "גרעון בזמן הקפאה = פירוק" (פרטים פה). סביר להניח שהדסה לא יפורק בסופו של דבר. כמו שראש צוות הבדיקה, אבי גבאי, כותב בדוח שלו הדסה הוא פשוט גדול מדי מכדי ליפול. בסוף המדינה תכניס את היד עמוק לכיס ותעשה מעשה ולכל היותר תפעיל אותו בזמן הפירוק.

מה שמחזיר אותי לדוח של גבאי. מדובר ב-33 עמודים שמטבע הדברים לא את כל המסקנות בהן לגבי הגורמים למשבר, הרמיזות שהוא זורק פה ושם והעקיצות אפשר להכניס לידיעה בעיתון ואפילו לא לידיעה באתר. העליתי את הדוח לגוגל דרייב ואפשר להוריד אותו כאן. אשמח להפניות לנקודות בו שלא נגענו בהן. אז הנה 3 הערות של גבאי שראוי לשים אליהן לב.

1. החלק המוזר של הדוח נמצא בעמ' 27. גבאי מתאר איך בית החולים בחר ביודעין להקשות להוציא מהדוח הכספי מהו בדיוק גודל הגרעון המצטבר שלו. מהעדויות שהובאו בפני גבאי השיטה עבדה כך: ב-2010 הוכנס לראשונה השימוש של תקן 18 להוראות החשבונאות שקובע כללים לבתי חולים איך לדווח על מצבם הכספי. תקן 18 מאפשר שתי דרכים לדווח על שווי נכסים: האחד לרשום בשורה אחת בלבד את כל הנכסים שאין לגביהם הגבלה (כלומר שאין לגביהם התחייבות כמו שיעבוד, ייעוד לטובת שימוש מאוד מסויים וכדומה) והשנייה היא לפרט מה מכילה אותה שורה.
על מנת להבין עד כמה העניין הטכני הזה הוא בעל משמעות צריך להשוות בין הדוח של 2010 לזה של 2011. ב-2010 הסתפקו רואי החשבון של בית החולים באפשרות הראשונה. כך ליד הסעיף בו כתוב "נכסים נטו של קיימת לגביהם הגבלה" הם רשמו 1.52 מיליארד שקל. שנה לאחר מכן החליט בית החולים להשתמש בשיטה השנייה (אולי בגלל החלפת משרד רואי החשבון, אולי כי מישהו שם הרגיש קצת אשם או מסיבה אחרת שאנחנו לא יודעים) שבה צריך לפרק את אותם נכסים ולהתחיל את הפירוט מהסעיף הלא נעים "גרעון מצטבר מפעילות". ב-2011 נרשם ליד הגרעון הסכום 850.4 מיליון שקל. אם היו בוחרים בשיטת הדיווח השנייה ב-2010 היו צריכים לרשום גרעון של 600 מיליון שקל.
אבל לא רשמו ומי שהיה רוצה לדעת מהו בדיוק הגרעון המצטבר של בית החולים באותה שנה היה צריך להתאזר בהרבה סבלנות ומחשבון. עד כמה זה היה קשה? גבאי כותב כי פרופ' אהוד קוקיה שנכנס תפקיד מנכ"ל הדסה ב-2011, אז ערכו את הדוחות הכספיים, העיד שלא ידע שהגרעון המצטבר של בית החולים הוא 600 מיליון שקל. מוזר מאוד.

2. מי שהיה אמור לשים לב שמשהו מוזר הוא רשם העמותות. הוא זה שמרכז את הדוחות של כל העמותות והחברות לתועלת הציבור (כמו הדסה) בישראל. הוא אמור לעבור על הדוחות שלהן, או לפחות של מדגם רחב, והוא בוודאי אמור לבדוק כאשר יש ארגונים גדולים שידוע כי מצבם לא מי יודע מה. וכלום. גבאי כותב כי "לא ברור היכן היו אנשי רשם העמותות שלא ראו את הגרעון הולך ותופח ואם כך הם הדברים אזי מה מטרת פרסום הדוחות על ידי הרשם".
באותו הקשר, סימן שאלה עומד לא רק על רשם העמותות אלא גם על משרדי האוצר והבריאות, ובעיקר האחרון. מנכ"ל המשרד, רוני גמזו, כבר התלונן בעבר שהוא ביקש דוחות מהנהלת הדסה ונענה בשלילה. לא ברור מה בדיוק הפריע לו בתור התחלה להיכנס לאתר גיידסטאר של משרד המשפטים והג'וינט ולהוריד מהאינטרנט את הדוחות הכספיים של בית החולים. במשרד שלו יש מספיק רואי חשבון שיכולים להגיד לו עד כמה רעים המספרים.

3. ומילה לסיום על פרופ' מור יוסף. מנהל בית החולים הדסה עד 2010 הוא כנראה הדמות המושמצת ביותר בכל הפרשה זו, ובמידה מסויימת של צדק. הוא היה אחראי על חלק גדול מהכשלים שמצא גבאי כמו הוויתור של בית החולים על חלק מהכנסות הרופאים משר"פ, הוצאות השכר הכבדות ובראש ובראשונה המנטליות של "תמיד תהיה הדודה מאמריקה". היום גבאי אמר לי שלדעתו "הדסה היה בית חולים שנוהל על ידי הרופאים ולא על ידי ההנהלה וחי בתחושה של שפע". כשזו התחושה אז מה הפלא שמתישהו מגיע משבר. בנוסף להכל, מור יוסף עזב את הדסה לטובת תפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי עם מצנח זהב של 74 אלף שקל בחודש. גם זה לא עזר לתדמית שלו.
גבאי לא מסיר אחריות ממור יוסף, אבל גם חושב שהלינץ' נגדו היה מוגזם. במקום אחד כותב גבאי כי "לא נוציא פטורה מביקורת גם את ההנהלה הנוכחית... שנסחפה לטעמנו בעוצמת ההאשמות וההסתכלות אחורה". במקום אחר הוא כותב שהביקורת שנמתחה על מור יוסף "בחלקה לא תמימה", כלומר אורגנה באופן ברור כחלק ממסע שיסוי תקשורתי שניהלה הנהלת הדסה. לא צריך לבקש סליחה ממור יוסף, אולי בניגוד למה שהוא עצמו חושב, אבל הוא גם לא זה שאשם בקריסת הדסה.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-21219 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-21219 Tue, 08 Apr 2014 18:31:55 +0000
תמלול עדויות החיים עוני. ועדת אלאלוף
תמלול עדויות החיים עוני. ועדת אלאלוף

לפני זמן קצר קיבלתי את התמלול של כמה מהעדויות של אנשים החיים בעוני שהושמעו הבוקר בועדת אלאלוף.

זו היתה ללא ספק אחת הישיבות המתוחות של הועדה למלחמה בעוני. בפעם הראשונה מאז שהתכנסה בנובמבר עלו אליה אחד אחרי השנייה אנשים שהעוני בשבילם הוא שגרת חיים. הם סיפרו על בחירה בין אוכל ותרופות והתמודדות יומיומית עם הבירוקרטיה של העוני, על הדיור הציבורי שלא קיים, לשכות הרווחה חסרות האונים והקצבה שמתקצצת דווקא כשמוצאים עבודה בשכר עלוב. חלקם הגדול קרא מדפים שהכינו לעצמם מראש, כי כל ניסיון לצאת מהמסלול הבטוח שהדף מספק הביא לבכי.

אלו אנשים שעובדים או הפסיקו לעבוד עקב מחלה, שנקלעו למצוקה עקב גירושים או החלטות כלכליות מוטעות או אנשים שפשוט מתקשים לחיות. הנה לדוגמה שרה, בת 33 עם שלושה ילדים, נשואה. היא ובעלה עובדים שניהם, והמילים שלה מגדירות כל-כך יפה את הסיפור: "יש פער של 3,500 שקל כל חודש בין ההוצאה להכנסה. הכל מתייקר כ"כ הרבה כל הזמן והשכר לא עולה וזה גורם לייאוש כי אדם צריך לאסוף את עצמו כל בוקר מחדש כדי לשרוד איכשהו".

התמלול מכיל רק תמצית מכל עדות ולא את כלל העדויות כי הוא נכתב על ידי כמה מאנשי הועדה תוך כדי וקשה היה להישאר מספיק אדיש כדי לתמלל מבלי להפסיק. יקח עוד קצת זמן עד שיתקבל פרוטוקול מסודר, אז בינתיים הוספתי למטה שתי עדויות שאספתי ולא מופיעות בתמלול. את העדויות השארתי כמעט כמו שהן, לא ערוכות:

אבי גוטליב: 28, נשוי+4: אני עובד במשכורת של 5,000 שקלים. זה לא מספיק אפילו להתחיל את החודש. אנחנו זוג צעיר, רוצים לחיות כמו כל הזוגות- עם הצלחות ומטרות. רוצים שהמדינה לא תקשה עלינו. אנחנו חיים בדירה של אחי שהיא של עמידר. אין לנו דירה ועמידר לא מאפשר לנו זכאות לדירה, כי אנחנו לא עומדים בקריטריונים. איך יכול להיות שמשפחה בת שש נפשות נכנסת לחובות ולוקחת הלוואות בשוק האפור? כיום כשאני עובד בחצי משרה כל הגופים הממשלתיים רוצים ממני כסף, הם מעודדים אותי לעבוד בשחור. כל הגופים מאיימים על המשכורת שלי, שאם לא אשלם יעקלו לי את המשכורת.
אני לא עצלן ולא אשתי. המצב הנפשי קשה, זה פוגע בי בכל התחומים - בילדים, בזוגיות, בבית, בעבודה. בנקים, ארנונה, חשמל, עמידר- אף אחד לא מוסר לי מה מגיע לי, מסביר לי את הזכויות שלי. לפעמים אני מוותר על אוכל כדי שלילדים יהיה מה לאכול. הרגשתי שאני מתמוטט בתוך תוכי. אני מרגיש שאני צריך לאסוף שאריות של אחרים. אני לא מדבר על להתעשר, אני רוצה לספק את צריכה המינימלית של המשפחה שלי. המתנה הכי גדולה היא הפרויקט של הסטודנטים שעוזרים לנו, זה נותן לנו תקווה שמשהו ישתנה בגופים שמקשים עלינו לאורך הדרך. אם המצב הכלכלי ימשיך כך אני כנראה אתייאש ואפסיק לעבוד.

ורדה כהן מבאר שבע, 54, חד הורית+5: אני מתגוררת בעמידר. מתקיימת מקצבת נכות וקצבת ילדים שקוצצה. קצבת הנכות היא 4,400 שקל. יש לי טוקמן, לא קניתי בגדים כבר הרבה זמן, ציוד לבי"ס של הבנות לא קניתי, אני בחוב ענק למים ואין לי סיכוי לסגור אותו. אני חולת סכרת קשה כבר שנים. בשלוש השנים האחרונות חלה התדרדרות, אני מאבדת את ראייתי ומקבל זריקות בשתי העיניים. אני לא מתפקדת בבית, הזיכרון שלי נפגע. אני מתקשה לבצע את המטלות היומיומיות בבית. אני אמא חולה בבית ולא מסוגלת לדאוג לבנות שלי. כל השנים עבדתי, הייתי פקידה במשטרה, בדואר, הייתי מטפלת סיעודית - שהיום אני זקוקה לה. לפני 10 שנים חליתי ומאז אני לא עובדת. אני נאלצת לוותר על תרופות בכדי שאוכל לקנות אוכל. עלות התרופות שלי היא 350 שקלים בחודש. אני נעזרת בעמותת חברים לרפואה והם עוזרים לי עם התרופות. אני ממליצה לשר הרווחה להגדיל את קצבאות הנכות ולא לקצץ בדברים שבעבר היו זכותנו והיום חובתנו.

אמל, חד הורית ל-5 ילדים מחיפה: מתקיימת מקצבת נכות 4,600 שקלים מתגוררת בחיפה. בעקבות טילים שנפלו במלחמת לבנון השנייה נפלה תקרת המטבח בביתי. תיקנו ונוצרו סדקים שאף בעל מקצוע לא מוכן לטפל ולקחת אחריות. מהנדס העיר קבע כי הבית מסוכן ואסור לנו לשהות במטבח.
מאז שהפריטו את המים, המחירים עלו בצורה משמעותית, אין התחשבות במצבי הכלכלי ואני משלמת תשלום מלא ואיני יכולה לעמוד בתשלום. שאלתי למה התשלום עלה כל כך, ובמי כרמל אמרו לי שזה בגלל שאני משקה גינה. אין לי גינה, אין לי אפילו מרפסת. הבאתי גם אינסטלטור שבדק וראה שאין נזילה. אני גרה בדמי מפתח ובעל הבית לא מוכן לקחת אחריות. מכיוון שאין לי משאבים כלכליים וחברתיים אני לא יכולה לפנות לעו"ד שיעזור לי. אני רוצה שהעירייה תיקח אחריות ותכריז על הבניין כמסוכן ותעביר אותנו לדיור ציבורי ושתיקח אחריות ותפקח על מחירי המים.

שרה סלומון: התגרשתי ובעלי לקח את כל הכסף ולא השאיר לי ולבנות. חוסר היציבות של המעברים עשו רע מאוד לילדים, נזרקנו לרחוב, המשפחה שלנו הופרדה לתקופה ארוכה עד שהצלחתי להתאפס ושכרתי דירה. כיום אני מתגוררת בשכירות ומתמודדת עם כל התשלומים. אני חיה מקצבת זקנה של 2800 שקלים. כדי להשלים את ההכנסה אני עובדת המשרה חלקית כי אסור לי לעבור את רף ההכנסה של הקצבה. מיותר לציין שהכסף לא מספיק.
כשהבנות היו קטנות לא אישרו לנו דיור ציבורי למרות שגרנו ברחוב. בכל פעם שהגשתי בקשה לדיור- סורבתי. אדם שמבסס את עצמו על גמילות חסדים מתרוקן מכוחות. הרבה אנשים בגילי ובמצבי נודדים מידי שנה מדירה לדירה בגלל יוקר הדיור. המעברים מצריכים כסף על המעבר מה שמגדיל את המעגל. אנשים שחיים בשר דירה אינם בטוחים ותלויים בבעל הדירה. הבריאות מושפעת מהמצב. אני רוצה להציע להגדיל את הסיוע בשכר דירה.

חנה קליין, נשואה+2, מתקיימת מקצבת נכות: בני הבכור סובל מבעיות התנהגות. בתי עברה תקיפה קשה ואושפזה בעקבות זה ואנחנו קיבלנו איומים על המשפחה. המצב הבריאותי והנפשי לא טוב. אני מבקשת בשביל כל הילדים שסובלים מאלימות בבתי הספר.

סימונה: 55, לפעמים אנחנו אוכלים לחם בלי כלום כי אין כסף לגבינה או חמאה. אמי הקשישה נותנת לי 200 ש"ח כדי לקנות אוכל לשבת. בני בן ה-11 לומד בפנימיה וזה מאוד מעציב אותי. הוא בא בסופי שבוע ומבקש מנה חמה של פירה, עוף וירקות ואני לא יכולה לתת לו. הוא מבקש ממתקים שיהיה לו לפנימיה ואין לי לתת לו. אני עובדת כגננת בצהרון ומשתכרת כ-2500 שקלים ברוטו. אני נאלצת לוותר על ביגוד ונאלצת לקבל מחברותי ביגוד לי ולילדים. במצבי הבריאותי אני צריכה לגור בקומת קרקע, ולממן שיפוץ ותיקון ליקויים על חשבוני ואין באפשרותי לממן זאת. אני בחרדה שאקרוס.

 

עוד מחנה: "לפני שנתיים שילמתי יותר מ-1,000 שקל לכל ילד כי הם היו צריכים לעבור אבחון. אחרי זה, בעקבות התעללות בבית הספר בתי אושפזה ומאז היא לוקחת תרופות. לעוני יש מחיר נפשי ורגשי, במיוחד בקרב ילדים שנחשפים למציאות של דחק ומצוקה".

רחל: ""קיבלתי מעמידר דירת 2 חדרים ויש לי שני ילדים תנאי הדיור הציבורי לא תואם את צרכי משפחה נורמטיבית. ביקשתי סיוע בשכ"ד אבל זה לא יעזור כי כסייעת בגן ילדים מפטרים אותי כל 10 חודשים ושוכרים מחדש אחרי חודשיים.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-18787 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-18787 Tue, 11 Mar 2014 16:56:24 +0000
הדסה. איך משרד הבריאות מצליח למשוך את עצמו בשיער מהבוץ
הדסה. איך משרד הבריאות מצליח למשוך את עצמו בשיער מהבוץ

עם כפפות של משי מצליח משרד הבריאות לצלוח את משבר הקריסה הפיננסית של בית החולים הדסה. למעשה, יהיה נכון יותר לדמות את הפעולה של המשרד ובכיריו לזו של מינכהאוזן, עם המשיכה העצמית בציצית השיער כדי לצאת מהבוץ.

משבר הדסה שוב הראה שמשרד הבריאות הוא רגולטור נוכח-נעדר, כאילו הוא לא זה שאחראי בסופו של יום על מערכת הבריאות. במקרה של הדסה, זה כאילו שהעומדת בראשו, יעל גרמן, לא יודעת מאז יולי האחרון שהדסה בצרות.
מבלי להביע דעה על הדרך הרצויה לסיום משבר הדסה, היום כבר ברור שמשרד הבריאות והעומדים בראשו נתנו לבית החולים לקרוס מעצם שאננותם. עד כמה גדולה השאננות אפשר ללמוד ממה שגרמן כן עשתה, והיא עשתה זאת אתמול בצהריים, 7 חודשים לאחר שמימדי המשבר כבר היו ברורים.
אתמול הסכים אבי גבאי, המנכ"ל לשעבר של בזק והיום איש עסקים עם זמן פנוי, להצעה של גרמן לעמוד בראש צוות הבדיקה להתרסקותו של בית החולים הדסה. גבאי הוא הטריק, המנוף שהמשרד מפעיל כדי למשוך את השיער ואת עצמו מהבוץ.

 

כדי להבין עד כמה מאוחר צוות הבדיקה של גבאי, כך זה נראה בלוח זמנים:

 

יולי 2013 – אחרי פגישה אצל רה"מ, במשרד האוצר מנסים לשכנע את הנהלת הדסה שהמצב הכלכלי הקשה של בית החולים מחייב להעביר אותו לניהול קופ"ח מכבי או מאוחדת. המהלך בידיעת משרד הבריאות. חודשיים לאחר מכן הדסה תסרב לרעיון.

 

4 באוגוסט 2013 – מאושר בכנסת חוק ההסדרים שמכיל "סעיף הדסה" שמאפשר לשרי האוצר והבריאות להגדיל את ההכנסות של בית חולים מקופות החולים. עד כה לא נעשה שימוש בסעיף.

 

30 לספטמבר 2013 – הנהלת בית החולים מודיעה לעובדים שעקב קשיים כספיים תוכל לשלם להם רק מחצית מהמשכורת.

 

29 לאוקטובר 2013 – 4 חברי דירקטוריון הדסה, ביניהם היו"ר אסתר דומיניסיני, מתפטרים במחאה על כך שהם אינם שותפים לצעדי ההבראה הדרמטיים של בית החולים.

 

4 בינואר 2014 –הארץ מפרסם כתבת תחקיר תחת הכותרת "ההתרסקות של הדסה".

 

7 בפברואר 2014 – אחרי שבוע מתוח ומו"מ עם העובדים שהסתיים במבוי סתום, הנהלת הדסה מגישה לבית המשפט בקשה להקפאת הליכים. הדסה עובד במתכונת שבת.

 

 

14 לפברואר 2014 – יעל גרמן מקימה צוות שיבדוק מהן הסיבות למשבר הפיננסי של בית החולים הדסה ואיך אפשר למנוע בעתיד קריסה של בית חולים פרטי.

 

 

גבאי אמור להגיש בתוך חודש מסקנות למניעת מקרה נוסף כמו זה של הדסה, בדגש על בתי החולים שגם הם מנוהלים על ידי עמותה, כמו הדסה, לניאדו, מעייני הישועה, בתי החולים של המגזר הערבי ועוד.

למה דווקא בבתי חולים של עמותות? כי באלו שבבעלות המדינה, כלומר בבעלות משרד הבריאות, הוא אמור לדעת פחות או יותר מה קורה.יותר נכון, למשרד הבריאות יש את היכולת החוקית והטכנית לדעת מה קורה, אם כי לעיתים קרובות היכולת הזו נשארת בגדר אפשרות לא ממומשת.

בשביל להבין את הקשר בין הרגולטור של מערכת הבריאות לבין בתי החולים בבעלות עמותה צריך להקשיב טוב לנאום הנרגש של מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, השבוע בכנסת: "כשאני ביקשתי לקבל דיווחים שוטפים מהדסה, כולל על השר"פ, עשו לי בטונדה כדי שלא אקבל נתונים", הוא אמר לחברי הכנסת בנוכחות מנכ"ל הדסה, אביגדור קפלן. זה לא נגמר כאן: "כששאלתי למה רק נתח של 15% מההכנסות מהשר"פ שמבצעים הרופאים מגיע לבית החולים אמרו לי שזה לא עניינך. אני, המנכ"ל של משרד הבריאות ניזונתי מכותרות בעיתונים".

זהו. זה כל מה שהרגולטור עשה. כעס נורא. הוא היה רוצה, ממש רוצה, אבל לא יכל כי לא היה חוק מתאים. הוא לא דרש חקיקה שתאפשר לו לדעת, לא זעק ודפק והפעיל לחץ ציבורי. כלום.

בהתאם, כבר עכשיו ברור מה יהיו המסקנות של צוות גבאי. הצוות ימליץ על חקיקה שתאפשר למשרד הבריאות לבקש ולקבל כמעט כל מסמך שירצה ממוסד רפואי כלשהו ללא קשר לבעלותו, לבצע ביקורת חשבונאית תקופתיות במקרה הצורך ואולי אף גישה למערכת המחשב של בית החולים כדי לקבל מידע עדכני על אורך התורים, פרמטרים אחרים של שירות וכדומה.

נשמע נפלא, אבל לא ממש ברור בשביל מה צריך את גבאי בשביל המסקנות שגמזו פרש כבר השבוע בכנסת, מסקנות שלמעשה ידועות לבכירי המשרד כבר שנים. מה גם, שבמקביל לצוות של גבאי כבר פועלת תת0ועדה בתוך ועדת גרמן, בראשות רונית קן, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. קן וחבריה צריכים להמליץ איך להגביר את יכולת הפיקוח של משרד הבריאות על כלל בתי החולים, כולל אלו של עמותות. אגב, השבוע בכנסת אמר גמזו שהמסקנות מקריסת הדסה יטופלו במסגרת תת הועדה של קן. אז למה בדיוק צריך עוד צוות?

צריך עוד צוות כי כך יתאפשר למשרד הבריאות להתחמק מקבלת החלטות קשות, גם פנימה. הצוות של גבאי יהווה את תעודת הכשרות שגרמן ובכיריה צריכים כדי להתמודד עם טענות מבקר המדינה אם וכאשר יגיעו. בנוסף, הצוות, שמורכב מאנשי משרדי האוצר והבריאות בלבד, יאפשר למי שלהם האחריות המיניסטריאלית והרגולטורית להתרסקות של אחד מבתי החולים החשובים בישראל להתחמק מהסקת מסקנות אישיות. לפחות עד המשבר הבא.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-16897 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-16897 Sat, 15 Feb 2014 20:09:15 +0000
אכזבה ראשונה מועדת אלאלוף. אכזבה שנייה מועדת אלאלוף.
אכזבה ראשונה מועדת אלאלוף. אכזבה שנייה מועדת אלאלוף.
1. במרכז הבינתחומי בהרצליה, בינות לנאות הדשא והקפיטריה המפנקת, התכנסה אתמול ועדת המשנה לתעסוקה של הועדה למלחמה בעוני שהקים לא מזמן שר הרווחה מאיר כהן. אין לי מושג על מה דיברו שם. התכוונתי לנסוע לצפות בדיון, אבל כשרציתי לוודא האם הוא מתחיל ב-18:00 או 18:30, נאמר לי שהדיון סגור לעיתונאים.
הועדה למלחמה בעוני, זו שבראשה עומד אלי אלאלוף, דווקא החלה ביחסים מצויינים עם התקשורת. באופן חגיגי הודיעו כהן ואלאלוף כי הועדה הזו תהיה הראשונה מהועדות הציבורית שתהיה שקופה באופן מלא - כל הישיבות יהיו פתוחות לציבור, בכל הישיבות ייכתבו פרוטוקולים עם שמות הדוברים ואלו גם יועלו לאתר מיוחד שיוקם לשם כך. אלא שעתה מתברר כי במשרד הרווחה שכחו לציין כי כללי השקיפות לא תקפים לחמש ועדות המשנה שלה.
הסיבה היא שראשי ועדות המשנה, ביניהם גם ראש ועדת המשנה לתעסוקה, פרופ' צבי אקשטיין (לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל והיום דיקן החוג לכלכלה בבינתחומי), לא ממש התלהבו מהרעיון, או לפחות חלקם לא התלהבו. הטיעון שלהם הוא שעיתונאים מפריעים לשקט שנדרש בשביל לעבוד ושהנוכחים צריכים להרגיש בנוח להגיד את שעל ליבם מבלי שיחששו שעיתונאי יצטט אותם.
במשרד הרווחה ובמשרד יחסי הציבור של הועדה הסבירו לי אתמול שאי השקיפות היא לא דרמטית, כי גם כך ראשי ועדות המשנה מדווחים לועדה עצמה על הכל ובסופו של דבר הועדה מחליטה וכו'. השבתי שהם התחייבו לשקיפות מלאה, וזו כוללת את כל שלבי העבודה, משלב 0 ולא משלב ביניים כלשהו.
בכלל, אין שם שום קונספירציה, אמרו לי, ומיד הסכמתי. באמת אין קונספירציה, אבל אז על למה צריך להסתיר? למה לחשוש? הרי הדרך הכי טובה להראות שאין קונספירציה היא לפתוח את כל הדיונים לציבור. גם זה לא עזר. מי שנכח באחד הדיונים רמז לי שהיו אפילו חברים בכירים שאיימו לעזוב אם ייכנסו עיתונאים לועדות המשנה. אומרים שאלאלוף ביקש מהם שישקלו בשנית כן לפתוח את ועדות המשנה לציבור, אך הם סירבו.
2. אני צריך להודות שגם אני קצת לא בסדר. אולי אפילו ממש לא בסדר. שמעתי כבר לפני כחודש על כך שוועדות המשנה לא יהיו ממש פתוחות לציבור, אבל נרמז לי שאם עיתונאי ירצה להיכנס הוא לכל היותר יצטרך להתעקש קצת ויתנו לו. אז כן, האגו שיחק תפקיד גדול יותר מהראוי ואמרתי לעצמי שזה לא רע אם רק אני אתעקש ואני אהיה העיתונאי היחיד בחדר. אז הנה, עכשיו גם אני שקוף.
3. חזרה לנושא. בשלב השני שאלתי האם לפחות מנוהלים פרוטוקולים מסודרים בדיוני ועדות המשנה, כך שאם אי אפשר להיות נוכח, אז לפחות שיהיה ניתן לקרוא בדיעבד. אז התברר משהו באמת מופלא. גורם בועדה אמר לי שאין בהכרח רישום מסודר של פרוטוקולים בועדות המשנה כי אין תקציב. יותר נכון, אין אחידות ברישום הפרוטוקולים. יש ועדות משנה שרושמות בחלק מהישיבות, יש כאלו שבאופן מלא, חלק בכלל לא. כלומר אין מספיק תקציב כדי לנהל פרוטוקול מסודר.
לפני כשלושה שבועות שכרה ועדת אלאלוף את שירותיו של משרד יחסי הציבור דבי תקשורת בסכום של כ-50 אלף שקל (על פי פרסומים בעיתונים אחרים. אני לא הייתי בארץ כשזה קרה). רק אומר.
4. ישנה גם אכזבה שנייה. בזמנו, האגודה לזכויות האזרח עשתה מעשה פשוט ושאלה את משרד האוצר מדוע גובה קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה נקבעו דווקא ל-X ולא ל-Y. אז הודה האוצר שאין לו באמת מושג. הסיבה שאין לו מושג היא כי אין הגדרה ברורה של מהו הקיום המינימאלי בכבוד שאנחנו כחברה דורשים מהממשלה שלנו לדאוג לו.
אז, הזדרזו במשרד הרווחה להבטיח שועדת אלאלוף תדון בין השאר בנושא של הגדרת הקיום בכבוד. עו"ד משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח אפילו הציגה בפני ועדת המשנה של פרט, משפחה קהילה את הצורך בהגדרה והוסכם כי אין אפשרות לקיים מדיניות רווחה מסודרת כשלא יודעים לכמת את הצרכים.
שוחחתי עם כמה וכמה מחברי הועדה בשבועיים האחרונים. אין כל כוונה לבצע חישוב שכזה. האמת, בלוח הזמנים הצפוף שלה - היא צריכה להגיש מסקנות עד חודשיים - גם לא ברור איזה חישוב היא כבר יכלה לעשות.
5. לא התאכזבתי שלקחו את חברת הייעוץ מקינזי. אני חושב שחלק מהביקורת נגד מקינזי היא מוגזמת. לא התאכזבתי גם מכמות החברים הגדלה והולכת בוועדה (התחילה ב-35 וכיום עומדת על 47), כי באמת כולם אנשים טובים וחשובים. עכשיו התאכזבתי קצת יותר.
6. ועדיין, למרות הכל, חשוב להאמין בועדה הזו ולתת לחבריה את ההרגשה שהציבור מצפה מהם למהלך דרמטי שבאמת יעזור להוריד את ישראל מרשימת שיאני העוני והפערים של המדינות המפותחות.
תגובת הועדה:
"ועדת אלאלוף למלחמה בעוני הינה יוזמה חסרת תקדים בהיקפה, שנועדה לספק המלצות שיביאו לצמצום ממדי העוני בישראל. הוועדה מנהלת דיונים מקצועיים, פתוחים ומקיפים, וחבריה פועלים בהתנדבות ומתוך תחושת שליחות. הוועדה פועלת בשקיפות, ולכן פותחת את דיוני המליאה לתקשורת ומעלה את עיקרי פרוטוקול המליאה לאתר האינטרנט. דיוני ועדות המשנה הם דיונים מקצועיים ועל מנת לשמר שיח פנימי כן ופתוח, דיונים אלה אינם פתוחים לתקשורת. במטרה לגבש את ההמלצות הנכונות ביותר למען הציבור הישראלי, נדרשת סביבת עבודה שקטה וחפה משיקולים זרים. כך גם נהוג בוועדות מקצועיות אחרות. העשייה של ועדות המשנה מדווחת בישיבות המליאה, הפתוחות לחלוטין לציבור ולכלי התקשורת, וניתן להתעדכן בנעשה בהן באמצעות הפרוטוקולים שבאתר האינטרנט".
]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-15100 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-15100 Tue, 28 Jan 2014 18:47:31 +0000
מאיר כהן עושה רובין-הוד או למה שרי אריסון צריכה לקבל קצבת זקנה
מאיר כהן עושה רובין-הוד או למה שרי אריסון צריכה לקבל קצבת זקנה

נניח ושר הרווחה מאיר כהן הוא באמת גרסה ישראלית לרובין הוד. נניח והוא והממשלה שהוא חבר בה באמת מתכוונים ברצינות לקחת בערך 1,000 שקל בחודש מכל משפחה עשירה ולתת אותם למשפחות עניות, כמו שהצהיר היום בישיבת הממשלה.

נגיד, רק נגיד, שהמפלגה של עשירונים 8-10 באמת תיקח מהם יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה של קצבאות ילדים, זקנה או נכות - קצבאות שגובהן לא נקבע על פי ההכנסה - ותעביר את כל הכסף לטובת פיתוח עוד שירותי חינוך, בריאות ורווחה לאלו בעשירונים 1-3.
אם זה באמת נכון, מדובר בשינוי דרמטי, לא פחות, של רשת הבטחון החברתית בישראל. שינוי כזה הוא לא משהו ששולפים בישיבת ממשלה ומבקשים מהמזכירה בדוברות המשרד לשלוח לכתבים.
אול רק בגלל שזה מה שכהן עשה, יש לי הרגשה שהוא לא מבין עד הסוף את המשמעות של משחק הרובין הוד שלו.
הנה כמה סיבות מדוע צריך לחשוב טוב טוב האם יהיה זה לטובת העניים שטייקון נדל"ן כמו אלפרד אקירוב יאבד את קצבת הזיקנה שלו. בכלל לא בטוח שהתשובה היא חיובית.

ראשית, מי שקובע את סדר העדיפויות הלאומי הוא לא המעמד הנמוך, אלא המעמדות הגבוהים. לכן, אם אנשי המעמד הבינוני-גבוה ומעלה ירגישו מנותקים ממערכת הרווחה אז היא תאבד עוד יותר את דירוגה הבינוני ממילא בסדר העדיפויות. כלומר, אם הביטוח הלאומי ומערכת הרווחה בישראל יאבדו את תמיכת העשירים אז זה עניין של זמן עד שיישאר ממנה רק אפר ואבק.
במלים אחרות היחידים שיכולים להזיז משהו בקרב מקבלי ההחלטות הם מעמד הביניים והעשירים - אם בגלל שהתקשורת עובדת בשבילם ואם כי הם פשוט יודעים איך לגשת אל מי שצריך.
החשש הוא כי התכנית של כהן תיצור תחושת אנטי מצד המשפחות שמשתכרות 20 אלף שקל נטו בחודש, כמו המשפחות בעשירון התשיעי, ופוגשות את הביטוח הלאומי רק דרך שורת תשלומי המסים בתלוש השכר. לא שמשפחה כזו צריכה את ה-1,000 שקל בממוצע שהיא מקבלת כקצבה, אבל כאשר בני המשפחה רואים את השורה בחשבון הבנק עליה כתוב קצבת ילדים או קצבת זקנה יש משהו שמשייך אותם באותו הרגע לכל משפחה אחרת בישראל. תחושת הערבות ההדדית, אולי אפילו האינטרס האישי, יכולה לדחוף את השכבות הללו לנסות ולהשפיע לטובת הרחבת מערכת הרווחה ומכאן באופן עקיף להשפיע לטובה גם על מצבם של העניים.
כהן צריך להבין שניתוק העשירים מהקצבאות הוא בעצם הסרת טאבו של אי שינוי האוניברסאליות של מערכת הרווחה. ברגע שהוסר הטאבו והתאפשרה פגיעה בקצבאות האוניברסאליות זו רק שאלה של זמן עד שיתעורר פקיד האוצר שימליץ שבשל הצורך התקציבי והגרעון והמשבר אין ברירה וגם עשירון 7 יאבד את זכאותו, וזהו עניין של זמן עד שעשירון שישי יצטרף גם הוא לקבוצת אי-הזכאים וכך הלאה. אז, רק העניים יישארו עם הקצבאות שלהם ואנחנו יודעים מה קורה כשזה קורה - שחיקה לעייפה של הקצבאות ואיתן החמרה במצבם של אלו שכבר עניים ופגיעה ברשת הבטחון החברתית שגם מעמד הביניים זקוק לה בעיתות משבר. כהן מכיר מספיק סיפורים כאלו מלשכת הרווחה בעיריית דימונה.
בנוסף, ישנו גם השיקול של עצם תפקיד מערכת הרווחה. מערכת כזו בנויה על שתי וערב של קצבאות ושירותים מכל מיני סוגים שרובם באמת תלויי הכנסה. חלק אחר מהקצבאות נועד להשלים מאפיינים אחרים של המשפחה כמו גיל או מספר ילדים ובמקרה הצורך גם אחוז נכות.
כל זה עוד מבלי שכהן לקח בחשבון את הבירוקרטיה שתיווצר כתוצאה מניתוק העשירים מהקצבאות. ביצוע חישובי זכאות ליותר מחצי מיליון משפחות יהיה סיבוך בירוקראטי לתפארת. אם כהן לא מאמין אז שישאל את אנשי המשרד שלו מה המהלך הבירוקרטי שאיפשר לפני 4 חודשים את הפסקת תשלומי קצבת הילדים למאיון העליון. אז הוא יגלה שהתשלומים הללו בכלל לא הופסקו ולמעשה יחזרו את הכסף למדינה לאחר שיגישו הצהרת מס אי שם בשנה הבאה על הכנסותיהם בשנה הנוכחית.

יש גם את השיקול של ההגינות. העשירונים 8-10 גם משלמים נתח גדול מהמסים הישירים וכנראה גם נתח לא קטן מהמסים העקיפים, כמו מע"מ, מס רכישה על דירה להשקעה ועוד. האם לא מגיע להם לקבל קצת בחזרה? הם הרי לא אנשים רעים. הם עובדים קשה כמו כולנו, משתכרים ביושר ומשלמים מסים כחוק. אז לא מגיע להם משהו?

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-10711 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-10711 Sun, 29 Dec 2013 18:11:19 +0000
הועדה הכי חשובה שלא תשמעו עליה ולמה הטור לא יופיע בעיתון
הועדה הכי חשובה שלא תשמעו עליה ולמה הטור לא יופיע בעיתון

הטור הזה לא יתפרסם בעיתון שאני כותב בו כי לתחושתי יש בו אמירות שעדיף שיפורסמו בבלוג ולא בדפוס. לדוגמה שלועדות ממשלתיות יכול להיות רק שם אשכנזי או לכל היותר מזרחי קצר, נגיד ועדת בן-בסט.
"ועדת אלאלוף" זה שם שלא יתפוס. ללא ציניות, באמת שאני לא יודע להסביר בדיוק למה, אבל משהו בצליל לא נראה לי שיעבור טוב בתקשורת. אולי אני טועה.

1. בחודש הבא ייתכנסו כמה אנשים חשובים ויתחילו את הדיון הראשון של אחת הועדות הרגישות ביותר במארג החברתי-כלכלי בישראל. אני קורא לה הועדה לצמצום העוני, למרות שבטח יהיה לה שם אחר, קליט הרבה פחות וארוך הרבה יותר. התפקיד שלה הוא לבנות תכנית שתוריד את ישראל מתואר המדינה עם שיעור העניים הגבוה ביותר מבין מדינות המערב (גם אחרי שתנכו ערבים וחרדים) ולהקטין את אי השיוויון בין עשירים ועניים שגם בו ישראל מובילה. לא רק, החלק המעניין באמת הוא ניסיון של הועדה להרחיב את הגדרת העוני גם לתחומים כמו עוני תרבותי (נגיד ילדים שלא קוראים ספרים) וחינוכי (ילדים שלא הולכים לחוגים), במקום רק מדידה כמותית של הכנסה כיום.
בראשה יעמוד אלי אלאלוף, לשעבר מנכ"ל קרן פילנתרופית גדולה בשם קרן רש"י. כאמור, בניגוד לנוהג התקשורתי לכנות ועדות על שם יושבי הראש שלהם (ועדת טרכטנברג, גרמן, ששינסקי וכו') לא נראה לי ש"ועדת אלאלוף" יתפוס.

2. סביר להניח שהחשיפה התקשורתית שתקבל הועדה לא תהיה תכופה. בוודאי שלא באותה תדירות החשיפה של ועדה אחרת שפועלת כיום בנושא רגיש ועומדת בראשה שרת הבריאות יעל גרמן.
הסיבה להבדל היא לא רק שזו גרמן וזה אלאלוף, ולא רק בגלל שבראש האחת עומדת שרה ובשניה איש רווחה חביב. סיבה חשובה היא הנושא – ועדת גרמן ממוקדת בשאלה האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים למכור לחולים שירותים פרטיים.
אותם שירותי רפואה פרטיים (אלו שידועים בשם שר"פ) מאוד מעניינים אותנו, ובצדק. לעומת זאת, השאלה איך מוציאים מיליון משפחות בישראל מעל לקו העוני מעניינת את צרכן התקשורת הממוצע קצת פחות.
זו לא ביקורת שלילית. מה שיוצא לנו מהכיס ומה שנכנס לנו לכיס הוא מטבע הדברים הדבר הכי מעניין וחשוב, הרבה יותר מאשר מה יוצא ונכנס מכיסם של אחרים אם אותם אחרים אינם כאלו שאפשר לקנא בהם. כשמצרפים לכך שאלה מוסרית, אישית וכספית כמו במקרה של השר"פ מקבלים רייטינג גבוה. ככה זה, וזה בסדר.

3. זו לא הסיבה היחידה מדוע הועדה לצמצום העוני לא צפויה לזכות לתשומת לב רבה. אם להשתמש שוב בדוגמה של ועדת גרמן אז זו מקבלת כיסוי תקשורתי כמעט חסר תקדים כי היא עוסקת במשהו שכל אחד יכול להבין, כי כאשר אומרים "בחירת מנתח" לא רק יחידי סגולה יודעים על מה מדובר. עובדה שנושאים דרמטיים אחרים שהועדה עוסקת בהם, כמו הסדרת תיירות מרפא או המבנה התאגידי של בתי החולים, הם בבחינת שממה תקשורתית.

4. מה שמטריד אותי בימים האחרונים היא בדיוק השאלה איך אפשר ליצור עניין סביב הועדה לצמצום העוני. זו ועדה שאם חבריה יקחו אותה ברצינות יכולה לעשות שינוי דרמטי בהתייחסות והאחריות של המדינה כלפי השכבות החלשות, אבל בשביל זה הם צריכים לרצות.
על מנת שהחברים והשר שממונה עליהם, שר הרווחה מאיר כהן, ירגישו שהם צריכים להביא מסקנות רציניות הם צריכים רוח גבית מהתקשורת. הם צריכים להרגיש את הציבור נושף בעורפם ומצפה לראות תכנית מסודרת. כדי שהתכנית גם תצא לפועל צריך שר האוצר יאיר לפיד להרגיש בתורו שיש לו פה עסק עם ציבור שדורש בדיוק את זה.
שא יובן לא נכון, כיסוי תקשורתי ולחץ ציבורי הוא בוודאי לא תנאי מספיק כדי שיהיו מסקנות רציניות שייושמו, אבל הוא תנאי הכרחי.

5. אני שובר את הראש איך ליצור עניין סביב הועדה הזו. בתקווה, אלאלוף והשר שלו יעזרו לי וייבחרו נושא אחד לפחות שיהיה ממוקד, ברור, מעורר מחלוקת ונוגע למעמד הביניים, כלומר נוגע לכיסם של צרכני התקשורת העיקריים.
אני אחדד עוד יותר את הנקודה – לעשירים יש לוביסטים שמסתובבים בשמם ובשם האינטרסים שלהם בכנסת. למעמד הביניים גם כן יש לוביסטים ואלו הם העיתונאים ועורכיהם. לעניים, להם אין כח קנייה או כח עבודה במערכות התקשורת, אין לוביסטים בשום מקום. לכן, על מנת לעזור להם מעמד הביניים צריך לחשוב שכל הסיפור הזה של הועדה לצמצום העוני קשור איכשהו גם אליו.

7. זה לא אמור להיות כזה מסובך. השחיקה של מערכת הבטחון החברתית – מהביטוח הלאומי, לשכות הרווחה העירוניות ועד שירות התעסוקה – מגדילה את אי השיוויון ופוגעת בצמיחה מצד אחד ושואבת יותר ויותר תקציבים כדי לשמור את אלו שבתחתית מליפול לכדי רעב. זה גם יהיה התפקיד של המערכת הזו אם וכאשר יפול אליה מישהו שהיום משייך את עצמו למעמד הביניים.
טעות כלכלית אחת או שתיים, סתם חוסר מזל, בעל מכה או פיטורים בגיל מבוגר ומעמד הביניים יחיה על קצבת הבטחת הכנסה ממוצעת של 2,100 שקל בחודש לכל המשפחה. עכשיו השאלה היא איך לגרום למעמד הביניים להבין שזה יכול לקרות גם לו.
במקרה הגרוע אשים תמונה של משה סילמן.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-5348 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-5348 Thu, 24 Oct 2013 13:52:57 +0000
בסוף השבוע הצליח הנשיא אובמה להגיע להסכמה עם הרפובליקאים על העלאת תקרת החוב של ארה\"ב וכך לכאורה ניצל העולם ממשבר פיננסי נוסף. רק שאז רואים שהחוב המדובר הוא של מעל ל-17 טריליון דולר, יותר מכל התוצר הלאומי של ארה\"ב במשך שנה שלמה. המושג \"חוב\" מרמז על אפשרות או כוונה של החזר הכסף. כשמדובר בסכומים כאלו, זה כבר לא חוב, זה סתם מספר על צג מחשב. הנה האתר המגניב שסופר כל דולר של חוב של ממשלת ארה\"ב: http://www.usdebtclock.org/
בסוף השבוע הצליח הנשיא אובמה להגיע להסכמה עם הרפובליקאים על העלאת תקרת החוב של ארה\
]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-5236 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-5236 Sun, 20 Oct 2013 08:26:38 +0000
טבע ללא ערכים
טבע ללא ערכים

התמונה פה בצד היא השקופית האחרונה במצגת שענקית התרופות טבע הציגה ביום חמישי שעבר. אושר, ירוק ואבא/בת בלונדידניים מחייכים כאילו החברה לא הודיעה ממש לפני כמה דקות שהיא תפטר 5,000 עובדים.

אולי זה רק סמלי שאנשי טבע יסיימו מצגת בחיוך. הם כנראה יודעים שהמאבק של עובדי טבע בכוונת החברה לפטר 700 או 800 מהם בישראל הוא מאבק אבוד מראש. גם המאבק, אם בכלל יהיה כזה, של הפוליטיקאים לגרום לטבע להחזיר את מיליארדי השקלים של הטבות המס שקיבלה אבוד מראש גם כן.
למעשה, אם יש משהו שאפשר ללמוד מההתנהלות של החברה הגדולה בישראל הוא עד כמה היא ותאגידי ענק כמוה חזקים הרבה יותר מכל ממשלה. אם נניח שהממשלה מייצגת את רצון העם או את כוחו, אז טבע - היישות המשפטית שאין לה אפילו בעל שליטה מוגדר - יותר חזקה מכולנו ביחד.

בקרוב ייפתח משא ומתן בין ההסתדרות להנהלת החברה על פיטורים או פרישה מרצון של מאות עובדים. על פניו אין שום סיבה לפיטורים שכאלו - טבע מרוויחה מעל מיליארד דולר בשנה וההנהלה שלה היא האשמה הבלעדית בתחזיות הלא חיוביות שצופים לה בשנים הקרובות. זה לא מונע ממנכ"ל החברה, ג'רמי לוין, לדרוש ולקבל מהדירקטוריון בונוס של עד 3 מיליון דולר, לא כולל עלות שכר של מעל 14.7 מיליון שקל.
ההסתדרות לא תוכל לעצור את הפיטורים הללו, גם אם בסוף הם יקבלו את תואר הפועל "פרישה מרצון". לכל היותר, העובדים יקבלו עוד כמה גרושים, שזה לא דבר של מה בכך, אבל השורה התחתונה ברורה.

בכל הנוגע למסים, טבע סגרה עם הציבור בישראל על יופי של עסקה. חברת הענק הזו קיבלה מאיתנו, משלמי המסים, הטבת מס בשווי של 12 מיליאד שקל בשנים 2006-2011. בנוסף, בשנה שעברה המס שטבע שילמה על הרווחים שלה היה -7.5%. כן, המינוס לא שם בטעות. טבע פשוט קיבלה כסף מהמדינה, 137 מיליון שקל ליתר דיוק, וזה עוד מבלי לציין 10 מיליארד דולר של רווחים כלואים ששוכבים בקופה שלה.
לשם השוואה, בעל חנות מכולת או מפעל קטן שאין לא את צי רואי החשבון ועורכי הדין שיש לחברת הענק הזו, משלם מס של 25% על הרווחים, וחסר לו שיתחיל עם התחכמויות.

מי שירצה שטבע תשלם יותר מס פשוט ימצא אותה מקפלת יפה חלק גדול מפסי הייצור שלה בישראל, על 7,397 העובדים בהם, ונוסעת לאירלנד. שם היא תשלם 0% מס. כך גם עשתה אינטל כאשר היתה צריכה להחליט האם להקים עוד מפעל בישראל או אי שם באירלנד, והיא בחרה באפשרות השנייה.

שר האוצר יאיר לפיד נפגש עם כניסתו לתפקיד עם לוין ואף אמר כי כך אי אפשר להמשיך וצריך לעשות מעשה. איזה מעשה לפיד לא פירט. הוא גם לא יפרט, כיוון שלטבע יש את כל הכח ולפוליטיקאים שלנו אין.
היא משלמת שכר לאלפי עובדים בישראל ולא משלמת כמעט מסים. פוליטיקאי שירצה לגבות ממנה מס יזכה גם לראות עובדים מפוטרים וגם לא יקבל עוד מס. לוז-לוז סיטואיישן.

טבע היא חברה שמלבד זה שהיא רשומה בפתח תקוה כבר לא נותר בה הרבה מן הישראליות. קהל היעד שלה מפוזר על כל רחבי הגלובוס והמפעלים בהתאם, וכך גם הבעלים שלה ובעלי אגרות החוב להם היא חייבת כסף, משהו כמו 10 מיליארד דולר (כן, כמו הרווחים הכלואים).
טבע לא משרתת איש מלבד השניים האחרונים. הבעלים ובעלי החוב הם סיבת קיומה היחיד ולא העובדים או ציונות. לתאגיד שנקרא טבע אין מחוייבות למשפחה, חברים או ערכים, מה שהופך אותו לגמיש ומכאן לחזק הרבה יותר מאיתנו. מכאן אנחנו אלו שצריכים לרצות אותו, לא הוא אותנו.
מרטין וולף, פרשן בכיר בפייננשל טיימס ולא אחד שיש לו בעיה עם תאגידי ענק, סיכם ת זה יפה כשהודה שאולי אפשר שהממשלות קצת ילחצו על תאגידי הענק השונים לשלם עוד קצת מס, אבל "לא יהיה שום שינוי מהותי" פשוט כי הם אלו ששולטים בציבור, לא הציבור בהם.

המון בהצלחה לכולנו.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-5110 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-5110 Sun, 13 Oct 2013 17:42:40 +0000
1, ,2 3 חוב
1, ,2 3 חוב


1. בסוף השבוע שעבר פירסם מוסף כלכליסט כתבה שבכותרת שלה התנוססה השאלה הפשוטה והמעיקה ביותר שכל עובד מכיר – "למה לא משלמים לנו יותר?".
אורי פסובסקי הבלתי נלאה הזמין אותי להצטרף אליו למסע הזה, שהקיף מאות עמודי מחקרים, קבצי אקסל עם נתונים ושיחות עם כמה מהכלכלנים החשובים ביותר שעוסקים בנושא הזה היום.

התשובות לשאלה הזו משתנות בין כלכלן לכלכלן. יש כאלה שסבורים שזו אשמת המערכת הפיננסית, יש כאלו שמצביעים על ירידת כוחם של ועדי העובדים, כוחם העולה של תאגידי הענק הבינלאומיים או מדיניות ההפרטה וההגירה הבלתי מבוקרת. מה שבטוח הוא שלא מדובר בתופעה ישראלית – השכר הריאלי, זה שאחרי ניכוי האינפלציה, נשאר כמעט קפוא ברובן המוחלט של המדינות המפותחות.
באותו הזמן, אנחנו עובדים יותר קשה, מייצרים יותר עבור המעסיקים שלנו (מה שכלכלנים מכנים "הפריון לעובד"), אך לא נהנים מהפירות של המאמץ הזה. מי כן נהנה? אלה שאנחנו עובדים עבורם. במספרים זה נראה כך (בעיבוד קצת גס אבל עדיין תופס את מהות המצב): בשנות ה-90' על כל 100 שקל שהמעסיק הכניס לקופה הוא נתן בערך 75 שקל בחזרה לעובדים בצורה של משכורות. בשנת 2012 הסכום הזה ירד ל-63 שקל. במדינות המפותחות האחרות כבר מדברים על פחות מזה.

צריך לשים לב היטב לטענה שמופיעה למעלה. על פי הנתונים הסטטיסטיים היבשים בישראל ובעולם, השכר הממוצע הריאלי כמעט קפוא, כלומר שלפחות על פי אותה סטטיסטיקה השכר של העובד הממוצע בישראל בעשר השנים האחרונות גדל כל שנה בממוצע ב-2% עד 3%, פחות או יותר באותו קצב של התייקרות המחירים. גם אם נניח שהסטטיסטיקה הזו מתארת נכון את המציאות, הבעיה הגדולה באמת רק מתחילה להתחוור, והשינוי שאנחנו עומדים בפניו לא יהיה רק כלכלי, אלא חברתי במובן העמוק והדרמטי של המילה.

2. אז נגיד ולמשפחה הכנסות  מעבודה שגדלות כל שנה ב-2% וכך היא מצליחה לעמוד ביוקר המחייה שגדל גם הוא ב-2%. נגיד שלמשפחה הזו נולד עוד ילד ועכשיו כבר אי אפשר להסתפק בדירה קטנה וצריך לעבור לדירה קצת גדולה יותר. השכר שבקושי מדביק את האינפלציה לא מאפשר להגדיל חיסכון בצורה משמעותית והתוצאה היא משכנתא גדולה.

באותו אופן הישראלים הגדילו עוד ועוד ועוד ועוד את ההלוואות מהבנקים, חברות אשראי ואף על חשבון הפנסיה שלהם, על מנת לממן רכישת דירה או מכונית, אך גם הוצאות חד פעמיות גדולות הכרחיות כמו לדוגמה ניתוח פרטי ועוד צרות.

זו לא תיאוריה. זו המציאות: בנק ישראל פירסם בסוף ספטמבר דוח שזכה לסיקור רחב אצלנו בכלכליסט על ידי שאול אמסטרדמסקי, לפיו סך כל החובות של משקי הבית בישראל הגיע השנה ללא פחות מ-400 מיליארד שקל. מאז 2005 החוב הממוצע של משק בית בישראל זינק ב-45%.

הר החובות האדיר הזה נערם מאז 2009 בקצב מואץ. בשנת 2009 הוא גדל ב-7.8% לעומת השנה לפני כן. בשנת 2010 הוא גדל ב-9.2% ושנה לאחר מכן הוסיף עוד 7%. בשנה שעברה עוד 5.3% של חוב הועמסו.
זוהי תמונת מצב שצריכה להדאיג כל מקבל החלטות כלכלי בירושלים, את כל ראשי הבנקים, חברות האשראי מהן אנחנו גם לווים כספים, ויותר מהכל אותנו, אלה שצריכים לשלם בזיעת אפם את החוב הזה.

3. השילוב של השכר הקפוא שלנו יחד עם הגידול בחוב הוא בדיוק הזמן להקשיב מחדש למה שיש למשנה למנכ"ל בנק לאומי להגיד על המצב. דווקא פרופ' דני צידון, כלכלן שמתמחה בחובות אך מתפרנס יפה מאוד מייעוץ כלכלי לבנק לאומי, הוא האיש שמדבר בקול הצלול והכנה ביותר. כשישבנו איתו באוגוסט האחרון אני וכתב הבנקים של העיתון, שניר הנדלר, הוא טען כי כל הזמן צריך לשים לב לכלל אצבע פשוט – כל נתון על מצב המשק שגדל ב-15% תוך שלוש שנים "זו בועה".
החלק הדרמטי הוא שבכלל לא בטוח שהבועה הזו תתפוצץ לכדי שרשרת אינסופית של פשיטות רגל. צידון אומר שיותר סביר להניח שאנחנו נתאים את עצמנו לחוב ולא החוב אלינו. במילים שלו זה נשמע כך: "ובכל זאת, היקף המינוף הנוכחי הוא לא בלתי נסבל (ביחס לעולם), פשוט צריך להסתגל למצב הזה. אי אפשר להגדיל חוב כל כך מהר ולהמשיך כרגיל - זה מצריך שינוי חשיבה. לדוגמה, האם כשאני רב עם הבוס אני שורף את המועדון ומתפטר או שאני זוכר שיש לי משכנתא ומתאפק. וכשאני בוחר מקצוע, מקום עבודה או מגורים, אני צריך להתחשב באפשרות שמחר לא תהיה לי עבודה".

4. לאט לאט הטביעה שלנו בחובות תהפוך אותנו לעובדים ממושמעים יותר, מפוחדים יותר וחוששים יותר לבטחוננו. במקום שחברת השפע המודרנית שאנחנו חיים בה תאפשר יותר חופש, יותר בחירה, מיצוי פוטנציאל אישי ורדיפה אחר חלומות – ההיפך הוא שקורה.
הנורמות החברתיות ישתנו בהתאם כך שניאחז בעבודה שמצאנו, גם אם היא רחוקה מלהיות מספקת. נצטרך לנשוך שפתיים כדי לשרת את הבוס ואת החוב. המשק הכלכלי שלנו אולי יוגדר מודרני אבל הנורמות החברתיות יחזרו הרבה שנים אחורה.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-4946 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-4946 Sun, 06 Oct 2013 09:03:23 +0000
למה נכון לקצץ בקצבאות הילדים ולמה לא נכון לקצץ ככה
למה נכון לקצץ בקצבאות הילדים ולמה לא נכון לקצץ ככה

לא נעים להגיד, אבל הקיצוץ שהחל אתמול בקצבאות הילדים הוא הכרחי. לא רק שהוא הכרחי, אלא שמי שרוצה לראות מדינת רווחה ולא מדינת סעד, צריך לרצות בקיצוץ הקצבאות הללו אפילו עוד יותר.

מדינת רווחה, בניגוד למדינת סעד, דואגת שכל הילדים יקבלו תנאי פתיחה דומים ככל הניתן לא קשר לגודל הכיס של הוריהם. כלומר שכל הילדים יקבלו הזדמנות שווה למיצוי הפוטנציאל שלהם ומימוש השאיפות שלהם ים אחד כשיהיו בוגרים. מדינת סעד פותרת את עצמה ואת מצפונה בהשלכת כסף אל ההורים ושהם ישברו את הראש לבד. ניקוי המצפון הזה עלה בשנה שעברה 7 מיליארד שקל, שאיש אינו יודע האם הם משמשים למען המטרה שלשמה ניתנו הקצבאות.

כאן הנקודה הבעייתית במיוחד בקצבאות הילדים, בניגוד לקצבאות אחרות. איש לא יודע האם 7 מיליארד שקל זה די והותר או פחות ממה שנדרש ביחס למטרה שהסכום הזה אמור לשרת. הסיבה היא שהמטרה שקצבאות הילדים אמורות לשרת היא מטרה פוליטית, ולא חברתית. כך היה כאשר הרחיבה ממשלת המערך בשנות ה-70' את הקצבאות בשביל לפייס את הציבור על החלת המע"מ. כך היה כאשר ממשלת העבודה של אהוד ברק נכנעה ללחץ החרדים והעלתה את הקצבאות לגבהים מטורפים (חוק הלפרט). כך היה גם כאשר מפלגת שינוי עזרה לשר האוצר בנימין נתניהו לקצץ את הקצבאות, כפי שעושה הבן של טומי לפיד גם היום.

צריך להודות שאולי יש דברים יותר טובים לעשות למען ילדי ישראל עם תקציב של מעל 7 מיליארד שקל בשנה. אפשר לדוגמה סוף סוף להחיל יום חינוך ארוך (עלות של קצת מעל מיליארד שקל בשנה), מפעל הזנה בבית הספר או מימון ספרי הלימוד לבית הספר (בין עשרות למאות מילוני שקלים, תלוי בהיקף), צמצום תשלומי ההורים לבית הספר (בערך 4 מיליארד שקל בשנה שהם אחת הסיבות לאי השיוויון במעכרת החינוך)או הרחבת היצע מעונות היום ועוד ועוד.

הבעיה אם כן היא לא בקיצוץ, אלא בחוסר באלטרנטיבה. שר האוצר לא הציג את אותם הדברים ה"טובים יותר" שניתן לעשות עם הכסף. ניחא שלא הציג אותם, אבל לפיד פשוט הסתפק בקריאה לעניים, חרדים וערבים לצאת לעבוד או לעבוד יותר קשה ובכך לפצות על אבדן ההכנסה מהקצבאות.

יציאה לעבודה זה תמיד רעיון טוב. אלא שאז נזכרים שגם אם אותם הורים לילדים מקוצצים ירצו למצוא עבודה מכניסה יותר יהיה להם קשה למצוא אחת כזו. הקיצוץ בקצבאות לא לווה בתוספת לטובת הכשרות מקצועיות – כיום רק 1% מבין דורשי העבודה מקבלים הכשרה כלשהי – תוספת פקידים לשירות התעסוקה או הרחבת מס הכנסה שלילי.

הממשלה כן החלה להשקיע קצת יותר בניסיון להכניס חרדים אל מעגל העבודה אבל גם לפיד יודע שהתכניות עוד רחוקות מלרשום הצלחה. אותו הדבר גם בתחום הרווחה. לפיד ושר הרווחה ממפלגתו, מאיר כהן, הצהירו שהממשלה תשקיע מעל 100 מיליון שקל בתכניות לבטחון תזונתי, אבל היישום של תכנית שכזו לוקח זמן, ולאחר מכן לוקח עוד יותר זמן כדי לוודא שבאמת יש בטחון תזונתי.

במלים אחרות מה שלפיד ושות' עשו זה לא קיצוץ במדינת הסעד לטובת יציאה לעבודה ובוודאי לא לטובת שיקום מדינת הרווחה. הם סתם קיצצו כי אפשר. אז עד שהחרדים וההערביות, והעניים והעצלנים ייצאו לעבוד הסנדוויץ' של עוד 30 אלף ילדים יהיה קטן יותר.

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-4112 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-4112 Wed, 21 Aug 2013 14:03:02 +0000
התחתית 2.0
התחתית 2.0

71 קשישים במצבים סיעודיים שונים שוהים במרכז הגריאטרי בראשון לציון. מקום די יפה, צריך לומר, הרבה יותר טוב מהרבה מאוד מקומות אחרים בהם שוהים קשישים שהיו מתאבדים אם רק היתה להם את היכולת הפיזית לכך.

המקום הזה כ"כ יפה, והצוות כ"כ נחמד, ש-71 הקשישים שעוד נותרו בו בחיים עוד ממשיכים לנשום. זה לא היה אמור להיות ככה. הנשמות הטובות יודעות לספר שלפי התכניות המקוריות של משרד הבריאות הם כבר היו צריכים לעזוב את העולם הזה מזמן, לפחות לפני 5 שנים. אבל הם עדיין חיים, עקשניים שכמותם. אז עכשיו התכנית של משרדי הבריאות והאוצר היא לסגור אותו, אלא אם יצליחו למכור אותו לרשת בתי האבות הפרטית בית בלב שהבעלים שלה היא קופת חולים מכבי, אותם בעלים כמו אסותא.
הילדים של אותם קשישים כבר הוזמנו כמה פעמים בחודשים האחרונים למשרדי הגריאטר הראשי מטעם משרד הבריאות ושם הסבירו להם יפה שזה רק עניין של זמן עד שיעבירו את ההורים שלהם אל בית חולים גריאטרי אחר. שם לא יהיה להם יותר טוב, אבל לחבר'ה למעלה יהיה יותר זול, וזה מה שקובע. הם, סיפר לי אחד מהם השבוע, הבינו שמשהו לא בסדר כשגברת נחמדה ממשרד הבריאות הסבירה להם שמבחינת המשרד ההורים שלהם "יושבים כמו עצם בגרון".
בקצרה, הם לא אמרו נואש. באהבה גדולה לאותם הורים שהיום לא יכולים לצעוק, הם הפכו עולמות כדי לקבל תשובות, ערכו הפגנות, הגיעו עד ראש העיר ולא פחות חשוב מזה גם אל התקשורת. הילדים הללו, לא צעירים בעצמם, לא היו מוכנים לשמוע שככה, באיבחת החלטה של כמה פקידים בירושלים, יעבירו את הקשישים, שחלקם כבר מעל 10 ו-15 שנה מאושפזים שם, מהמרכז הנוכחי אל הלא ידוע.
נראה שהם הולכים לנצח. חיים ריבלין המצויין של חדשות ערוץ 2 עשה עליהם כתבה יפה. בזריזות והחריצות האופיינות לו הוא הקדים אותי עם הסיפור (יש לי נסיבות מקלות אמנם, אבל עדיין זה קצת פגע באגו), ולי רק נותר להשלים עם כתבה עם כותרת עסקית מדי. כמו שזה נראה עכשיו, הם יצליחו. זו נחמה כ"כ קטנה, אבל נראה שהקשישים הללו, כל ה-71 מהם, יזכו לסיים את חייהם בביתנים שפזורים לרוחב הדשא היפה של המרכז הגריאטרי ראשל"צ.

התחתית 2.0:

אם האירוע המוחי שקיבלה באחד הלילות היה מעט חלש יותר, גם אמא שלי היייתה מסיימת באחד מהמרכזים הגריאטריים הללו במקום בבית העלמין בחולון.
כבר שלושה שבועות עברו מאז שהיא איננה. שלושה שבועות זה הרבה זמן לחשוב ולהיזכר. אולי בגלל העבודה שלי, המחשבות נדדו גם אל התחנות הבירוקראטיות שעברנו איתה לאורך השנים האחרונות, אני ואחי. איך חווינו ברגלינו ובצעקותינו את התנדפותה של מדינת הרווחה.
נזכרתי איך במקרה אח שלי עלה על הרעיון שאולי כדאי לבדוק מחדש את גובה גמלת הנכות שמגיעה לה כי אף אחד בביטוח הלאומי לא טרח להסביר לנו מה מגיע לה ומה לא. על איך שגם העובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה העירונית לא דיברה איתנו, כי יש עוד 460 תיקים יותר דחופים לטפל בהם עכשיו. על איך אלמלא השכירה דירה קטנה ומתפוררת לא היינו גומרים את החודש, כי הקצבה מהביטוח הלאומי - הגבוהה ביותר שניתן לקבל - הספיקה בקושי לכיסוי הוצאות המטפלת ומזון.
נזכרתי גם בקשיים שבהשגת כסא גלגלים סטנדרטי ממשרד הבריאות שהפנה אותנו ליד שרה, כי המדינה ויתרה בפועל על דאגה למכשירי שיקום וניידות לנכים. על האגרות של בערך אלף שקל בשנה שנדרשנו לשלם לאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, על ה-70 שקל בחודש שמשרד הפנים הכריח אותנו לשלם מסיבה שעד היום לא הבנתי לחברת כח-אדם לעובדים זרים, אפילו שלא ממנה הגיעה המטפלת הזרה המדהימה שטיפלה בה עד לרגע האחרון.
נזכרתי איך שכשהגענו למיון בבית החולים הוא נגלה לנו עם 120% תפוסה. נזכרתי איך אמא שלי ואני נשארנו באמצע המסדרון ליד הרנטגן, מחכים לסניטר שבושש להגיע שיקח אותנו בחזרה למיטה במיון. איך האחות הראשית של המיון אמרה לי שלמרות שבאמת יש עומס ולמרות החולים ששכבו חסרי תנועה במעברי חדר המיון, לא קרה שום דבר מיוחד היום. נזכרתי איך הגעתי עם קופת החולים לפשרה שזו הפעם האחרונה שאני שולח את אמא שלי, נכה סיעודית, למיון בית החולים על דעת עצמי ללא אישור מוקדם מרופא משפחה. בפעם הבאה שאשלח אישה שנאנקת מכאבים עזים למיון הם לא יחזירו לי את ה-723 שקל ששילמתי לבית החולים.

התחתית 3.0

כבר חודשיים מרחף מול העיניים שלי השלט ממאהל חסרי הבית מול רכבת ארלוזורוב. בבטוש על פלסטיק כתוב עליו ש"המהפיכה מתחילה מהתחתית" וכל פעם שאני הופך והופך במשפט הזה אני מוצא בו מובנים חדשים.
במאהלים השונים שפרושים על המדשאה היפה לשעבר של הפארק הזה יושבים אנשים שפעם גם הם היו מעמדביניים וקראו עיתונים כלכליים ונסעו לחו"ל, ורק בגלל אירוע טרגי או סתם החלטה כלכלית מטופשת הגיעו לאן שהגיעו, וגילו שכל המסים ששילמו כל השנים לא יעזרו להם הרבה עכשיו, כשהם צריכים חלק מהם חזרה.

הקשישים בראשון, אמא שלי וחסרי הבית במאהל מול הרכבת, לכולם סיפורים קטנים, פרוטות. לספר את הסיפורים הללו יכול להיות סוג של תיקון עולם בזעיר-אנפין, פרוטה אחר פרוטה. נראה לי שזה מה שאעשה.

(תמונה של המרכז הגריאטרי ראשל"צ, עמית שעל המופלא לכלכליסט)

]]>
http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-3848 http://www.prutot.co.il/mickeypeled-media-story-3848 Thu, 08 Aug 2013 12:40:18 +0000